ג' היה ילד לא אהוד. כבר בכיתה א’ גילה סממנים של פינוק יתר, עריצות ותחרותיות. לא הישגיות שלו בינו לבין עצמו, אלא תחרותיות תובענית מול אחרים. ילדים, כידוע, הם לא מאוד סובלניים, והקיאו אותו מתוכם. ומכיוון שכך, ג’ שוטט לבד בהפסקות, העביר את ימיו בבדידות קשה. י’, שלמד איתו באותה כיתה, סיפר על זה לאמא שלו. לבו נכמר עליו, ויחד הם הגיעו למסקנה שכפי הנראה, כמו כל בני האדם, יש לו תכונות חיוביות. י’, בניגוד מוחלט לג’, י’ היה ילד אהוב מאוד בכיתה. תלמיד מצטיין, חבר נאמן, וילד כזה, זהוב תלתלים, שהמורות אומרות עליו: “כזה ילד אני רוצה שיהיה לי”.
י’ אימץ אליו את ג’, שיתף אותו במשחקים בהפסקה, הזמין אותו לביתו ואירח אותו בשמחה, והנה, אט־אט ג’, שהיה כזכור ילד בודד עד לא מכבר, כבש לעצמו מקום חדש בחברה, טוב בהרבה ממה שהכיר. זה היה לונה פארק של ממש. ג’ הפך למוקד הכיתתי. הילד שאף אחד לא הסתכל לעברו הפך למחוזר. פתאום הקשיבו לו כשהוא סיפר שדוד שלו שחקן כדורגל. פתאום הבית שלו במושב נראה כמו אטרקציה לילדים העירוניים, שעד לא מכבר לגלגו עליו כי הוא גר עם התרנגולות. י’ - שהיה הילד היחיד שביקר אותו עד אז בביתו, עזר לו לאסוף את הביצים שהטילו התרנגולות והאזין לסיפוריו על כדורגל כדי שלא ייעלב - נדחק לקרן זווית.
יום אחד י’ חזר הביתה ובפנים מכורכמות סיפר שג’ ארגן עליו חרם. “ברגע שהוא הרגיש טוב עם עצמו הוא התחיל להתנהג אלי מכוער”, שיתף את אמו. אמא שלו מכירה את זה מצוין. היא עצמה הייתה ילדה כזו, שאימצה את כל החלכאים של היקום וחטפה מהם אגרוף בפנים ברגע שהרגישו שהם מתבססים. אחר כך גילתה שזה לא עובר עם השנים. לא רק שלא עובר, בהרבה מקרים העניין מקצין. היום היא יודעת לזהות את אלו שהיו הדחויים של הכיתה, בעיקר כי הם לא למדו כלום. את הכוח הזה, שהצליחו לגייס הודות לילדים טובים שהיו סביבם, הפכו לפרץ של שררה. היא יודעת לזהות אותם מקילומטרים. רבים מאלו שטיפסו מעלה - היו כאלה שלמדו לדרוך על אחרים בדרך. וכי איך תדע כמה חזק ללחוץ כשהרגל שלך נוחתת על מישהו אחר במקום על הקרקע, כדי שישתוק בעודך מפלס את הדרך לפסגה?
“זה כמו אמריקה”, אמר לה פעם י’. הבן החמוד שלה, שהיה כבר שבע השפלות שספג בגלל אותו ילד שאימץ אליו, חיזק וכשהשמין ישורון – בעט בו. “לא הבנתי, תסביר בבקשה”, ביקש האם מבנה. והוא הסביר: “אמריקה לא הייתה קיימת, נכון? זו בעצם אומה שהתחילה מכלום. היא דרסה את האינדיאנים, שהם בכלל לא אינדיאנים. עד היום קוראים להם ככה בגלל טעות של קולומבוס, שחשב שהוא הגיע להודו”. אמא שלו עדיין לא ירדה לסוף דעתו. “עכשיו”, אמר, “זה אומר שלפני כן בכלל לא הייתה אמריקה. זה אומר שאמריקה, כשהיא נהייתה אמריקה, יכלה לעשות כל דבר. היא יכלה להגדיר את עצמה איך שהתחשק לה, ומה שהיא עשתה זה בעצם לקחה את כל הדברים הכי מכוערים בעולם והפכה אותם לשלה. אני לא מבין איך זה יכול להיות. למה זה ככה?”
ואז אמא שלו הבינה. כי עם כל הכבוד, כוח זה עניין משחית, ולא משנה בן כמה אתה. ביטחון עצמי, אם הוא לא נבנה באופן מתון, מדוד ושיטתי, יכול להפוך לכוח הרסני. בכל גיל, בכל חברה, בכל מעמד. זה לא הדבר היחיד שאמא שלו הבינה. אנשים, לא משנה מי, לא אוהבים את מי שבקיומו מזכיר להם תקופות רעות בחייהם, גם אם הוא היה זה שעמד לצדם כשאף אחד אחר לא היה שם. היא חשבה על דרך חינוכית להגיד לו שלא כולם כך, ושכמו שאמר יאנוש קורצ’אק, אין ילד רע, יש רק ילד שרע לו, אבל כל מה שיצא לה היה שיש ילדים רעים. רעים ועוד איך. וילדים רעים הופכים למבוגרים מרושעים לא פחות, אולי אפילו יותר.