הילדה שלי בת שלוש וגמולה ביום, אבל בלילה היא עדיין מרטיבה. זה משתלב עם הסירוב שלה לישון בחדר שלה. יש ספה קטנה בחדר שלנו והיא מעוניינת אך ורק לישון שם, כשהיא לצדנו. כשאני מבקש ממנה יפה ומסביר לה שצריך לחזור לישון במיטה, וזה לא בסדר לישון ליד אמא ואבא - היא אומרת שהיא רואה מפלצת. כשאני מתעקש היא מסרבת, נעמדת ועושה פיפי. נראה שהיא משתמשת בזה כמניפולציה. מה דעתך? 

"כל מה שאנחנו עושים ממנו עניין, הילד מנסה לרתום לשירותו. היא רוצה לכופף לכם את היד. ברגע שהיא עושה פיפי, אל תעשה לה שוב מקלחת. תנגב אותה עם מגבון, תחליף לה את הפיג'מה ותאמר לה 'בואי נלך'. אם יש לה עוד פיפי, תגיד 'וואו, חשבתי שגמרת מקודם'. בבית שלכם יש שני מנהלים וילדה בת שלוש, אבל מתברר שהיא מנהלת אתכם. ילד לא אמור לנהל אף אחד. אם אתם לא רוצים שהיא תישן בחדר שלכם, אל תאפשרו לה. יש פה בלבול בתפקידים ובתחושה של ההיררכיה.

"יש הבדל משמעותי בין גמילת יום לגמילת לילה. ביום יש לילדה את השליטה והמוכנות לשתף פעולה עם עולם המבוגרים. היא מרגישה את הלחץ כשהשלפוחית שלה מלאה, אומרת 'יש לי פיפי', רצה ועושה. זה בשליטתה. בלילה הסיפור אחר, עובד שם סוג של רפלקס שאמור להעיר אותה כשהשלפוחית מלאה. יכול להיות שהיא ישנה מאוד חזק וגם אם הרפלקס עובד, הוא לא מעיר אותה. אם הילדה עושה פיפי בלילה, היא אמורה ללכת לישון עם חיתול. תקראו לזה 'תחתוני לילה'. לא צריך להאיץ בה. יום אחד, בעוד חודש או חצי שנה, היא תתעורר יבשה.

"כשתראו שבמשך שבוע־שבועיים היא מתעוררת יבשה, תדעו שהיא מוכנה. יכול להיות שהיא אפילו תתעורר ותגיד 'אבא, פיפי', ואז תדע שהרפלקס מתחיל להעיר אותה. צריך לחכות. אתה או אני לא יכולים לעשות עם זה משהו. תבואו ותודיעו לילדה שלא תדברו על זה יותר, ואז אחרי המקלחת תשימו לה תחתוני לילה. אם היא לא תרצה, תגידו לה 'אנחנו כן רוצים, יש החלטות שהן של ההורים'".

 
אנחנו הורים לשני ילדים, הבכור בן חמש והקטן בן שנתיים. בן החמש מאוד פרפקציוניסט, אם דבר לא יוצא לו מושלם הוא מתוסכל ובוכה. לדוגמה אם האות א' לא יוצאת לו בדיוק כמו בדוגמה הוא מוחק וכותב, ומוחק וכותב. גם כשאומרים לו לצייר מה שבא לו, הוא לא יכול ורוצה להעתיק מדוגמה ושיצא מדויק. הוא מאוד מתוסכל ולכן לפעמים נמנע מלצייר או לכתוב. מה עלינו לעשות על מנת לסייע לו? 
 

"יש סיכוי שהפרפקציוניזם הוא תכונה שהוא למד מאמא או מאבא ומחקה אותה, ויכול להיות שיש בזה משהו אחר. נכון שיש דברים שמקורם בגנטיקה, אבל רוב ההתנהגויות נלמדות. כל דבר שאנחנו מגיבים אליו, טוב או רע, אקטיבי או פסיבי, אנחנו מזינים אותו ולפעמים אפילו מלבים אותו. ככל שתגיבו יותר לתסכולים ולכישלונות שלו - זה ילבה את אותה התנהגות.

אפילו אם זו תהיה תגובה חיובית כגון: 'לא נורא, אתה מהמם ואתה יכול אחרת', או תגובות אחרות כמו להפציר בו, להבהיר איתו את הנושא, לדחוק בו או לחבק אותו. זכרו שיש לו גם רווח פסיכולוגי מאוד גדול מהמצב. מצד אחד הוא מתוסכל, אבל באותה שנייה כולם רצים אליו ואומרים לו שהוא נהדר ומהמם והוא יכול ויודע, ולא נורא. התגובה שלכם צריכה להיות קצרה, עניינית, לא מלבה, ולפעמים כזאת שתעביר לילד מסר שאתם לא נכנסים לעניין הזה. תגובה כזו יכולה לצער אותו, אבל יכול להיות שהיא גם תלמד אותו שאין טעם להתעכב על זה יותר". 
אני נמצאת בחודש השמיני להריוני, ותוהה מתי הזמן הכי טוב לומר לבני בן השנתיים וחצי שעומד להיות לו אח קטן. מה דעתך? 
"לתפיסתי עכשיו זה בדיוק הזמן לפנות לילד בחביבות וברוגע, ולספר שעומד להיוולד לו אח קטן. אל תגידו לילד משפטים כמו 'אתה תהיה אח גדול', זה עלול לייצר אצלו תחושה של לחץ, וילדים רואים בעיקר את כל מה שהם מפסידים כשהם הופכים לאחים גדולים. מעבר לזה, חשוב לציין שעלולות להתרחש רגרסיות בהתנהגות בתקופה הקרובה. כמו למשל ילד שנגמל ממוצץ עשוי לחזור אליו, וכן הלאה".