המומחית מיכל דליות מייעצת למאזינייה ב-103FM כיצד להתנהל עם אלימות מצד הילדים שמתבטאת רק בתחומי הבית, איך להפריד את הילד מבקבוק שהוא לא מוכן להיפרד ממנו, וכיצד להרגיל את הילדים להכין שיעורי בית בזמן בלי מלחמות, והם הדחיינות של הילדים בכלל קשורה אלינו, ההורים. 

אני אב לילד בכיתה א’ שמתנהג באלימות בבית. הוא מרביץ לי, ואני בדרך כלל מחזיר לו ומחטיף בחזרה, וזה עובד – לוקח הרבה זמן עד שהילד מתנהג שוב באלימות. אשתי לא מתחברת לגישה הזו וטוענת שאני ממחזר את מערכת היחסים שלי עם אבי, שגם היה מאוד אלים. כרגע אני לא יודע איך להתמודד עם בני כי בבית הספר הוא לא מתנהג באלימות כלל. מה דעתך? 
“כשאני שומעת על מקרה של ילד שמרביץ בבית, השאלה הראשונה שלי תהיה אם הוא מרביץ גם בבית הספר. ברגע שאני רואה פער כל כך גדול אני מחשבת את צעדיי מחדש מול הסיטואציה. ילדים לא חיים בתוך בועה, הם מגיבים לסביבה שלהם ולאנשים שעומדים מולם. שים לב שרק בבית הוא מרשה לעצמו להרביץ, ולא בבית הספר.

אגב, מבחינתי זה סימן טוב, זה אומר שהוא יכול להתאפק. אני חושדת שהוא משעתק את האלימות ממך; הרי כשאנחנו צועקים על ילד, ואומרים לו ‘אצלנו לא צועקים’, או מרביצים לילד, ואומרים לו ‘אצלנו לא מרביצים’, אנחנו בעצם יוצרים בלבול בעולמו הפנימי. לתפיסתי, השינוי צריך להיות מהבית. אתה חייב לפנות לקבלת הדרכה הורית, מתוך הבנה שההתנהגות שלך לא מקדמת אותך, קל וחומר לא את הילד. אתה המבוגר האחראי במערכת היחסים הזו, ולטובת שניכם תהיה חייב לשקם אותה, ויפה שעה אחת קודם”. 

מהיום שבו הפסקתי להניק בלילה את בני בן השנה ועשרה חודשים הוא החל להתמכר לשתיית בקבוק מים. כל לילה אני מחויבת לקום ולתת לו לשתות מים. בהתחלה זה היה קורה כמה וכמה פעמים, אבל עכשיו זה ירד לפעם אחת בלילה. אם אני לא באה הוא צורח ומשתולל. מה לדעתך עליי לעשות בכדי למנוע את התופעה הזו? 
“ילדים מתמכרים כשאנחנו, בתום לב ובכוונה טובה, מרגילים אותם לדברים. לצורך העניין, כשמישהו נותן לילד שלו שוקולד בסוף כל ארוחה, ואז הוא מפסיק עם ההרגל הזה בבת אחת, לילד יהיה מאוד קשה לקבל את זה. הייתה לו ממש התניה – בסוף כל ארוחה הוא מקבל שוקולד.

זה יושב על עניין התנהגותי עמוק; הרי היניקה ומעבר המים בבקבוק ממש מדמה את התחושה של ההנקה. זה מקנה לו שקט, ומאפשר לו להמשיך להירדם. קחי בחשבון שיכול להיות שזה ייגמר בעוד כמה חודשים, ובו בזמן את חייבת לשים לנגד עינייך את העובדה שהתינוק שלך גדל ומתפתח, יודע מה מניע אותך, ופועל בהתאם. כדאי להקנות לו הרגל חדש. אני לא פוחדת אם תינוק בוכה וצורח שעה, כל עוד אמא שלו יושבת לצדו בחדר, ואומרת לו שהיא תשמור עליו, ושהוא לא לבד. יכול להיות שאם תנסי את זה כמה פעמים, ולא תפחדי מזה, תוכלי להצליח לייצר בבית שקט”.

בני בן התשע מתקשה להכין שיעורים בזמן. אנחנו צריכים להעיר לו עשרות פעמים, אבל הוא לא משתף פעולה. הבאתי תלמיד גדול יותר שיסייע לו לעשות שיעורים, אבל לצערי זה לא עזר. ניסיתי להבין למה הוא מסרב לעשות את שיעורי הבית שלו, אבל לא קיבלתי ממנו תשובה ראויה. האם שורש הבעיה נמצא דווקא בהתנהגות שלי כאבא? 
"אני רוצה לפתוח בשאלה: נניח שנכנסה לך אבן קטנה לנעל, אתה רוצה להוציא אותה ומתלבט אם להישען על וילון, כיסא או קיר בכדי לשלוף את האבן מהנעל. במה תבחר? סביר להניח שבקיר. למה דווקא תבחר להישען על הקיר? כי אתה סומך עליו, ויודע מניסיון החיים שלך שלהישען על הקיר זה הדבר הכי בטוח. ככה בדיוק זה עם הורים. כשאומרים 'סמכות הורית' מתכוונים להרבה יותר מסמכות.

זו התחושה שהילד חווה. בכדי שנתעל את התחושה הזו לכדי שיתוף פעולה עלינו להפוך להיות הורים סמכותיים, שכן כאשר ילד רואה שההורים שלו סמכותיים, קל יותר לגייס את שיתוף הפעולה שלו. הורה סמכותי הוא כזה שמבטיח ומקיים, כזה שבטוח בעצמו, כזה שאומר לא, והילד לא יצליח להפוך את זה לכן. הורה סמכותי הוא כזה העומד איתן בדעותיו ולכן הילד יצליח לסמוך עליו. שיעורי בית הם עונש בעיניי.

הם לא תורמים ולא מקדמים את הילדים – אבל אין מנוס וצריך לעשות אותם. אני מניחה ששללתם הפרעות קשב או הפרעה במוטוריקה העדינה, ועכשיו כל מה שנשאר לכם כהורים של הילד הזה הוא לסייע לו לעשות שיעורי בית בזמן. לכן, כדאי שתשנה את הדרך שבה אתה מבקש ממנו לעשות שיעורי בית. אולי במקום קשיחות תנסה להכניס הומור לתקשורת שלכם בנושא".