אני סבתא לשני נכדים, שהגדולה מביניהם בת שנתיים ועשרה חודשים. אני מקפידה לבלות איתם הרבה במהלך השבוע. בעת האחרונה אני עדה באופן אישי לניסיונות לגמול את נכדתי מחיתולים, וגם אני מנסה לסייע בכך בעצמי. אך לצערנו, אנחנו נתקלים במרדנות מצדה, היא בשום אופן לא רוצה לוותר על החיתול, וגם אם היא כן מוכנה לוותר עליו מדי פעם, אז היא לא מסכימה לחשוב על אפשרויות אחרות. אני חושבת שפספסנו את שלב הבשלות שלה לפני חצי שנה. כשמגיע הרגע שאנו מבקשים ממנה ואומרים שהיא ילדה גדולה וצריכה להיפרד מהחיתולים, היא מתנגדת לכך. אני חוששת שיעשו לה בעיות בגן אם היא תגיע עם חיתול, ואמה דואגת מכך מאוד. כיצד ניתן לגמול אותה ולגרום לה לא לפחד מתהליך הגמילה?
“אנו לא יכולים לדעת למה נכדתך לא מוכנה. יכול להיות שהיה לחץ בהתחלה בנושא, או שהיא מחקה מישהו אחר, ורוצה לקבוע, וגם יכול להיות שהיא חשה רוחות מלחמה או התרפסות מההורים. משהו שם קלקל את כל התהליך. לגמילה מחיתולים נדרשים בסך הכל שני דברים, את בשלותם האמיתית של הילדים ואת יכולתם להתאפק, שאותה אי אפשר לפספס, ואת המוכנות החברתית. מה שפספסתם זה אולי את המוכנות החברתית. הגוף שלה מסוגל היום להתאפק מבחינה אורגנית – את זה ילדים יכולים. באשר לאספקט החברתי וההתנהגותי, היא לא ילדה גדולה, היא קטנה, וכשאומרים לילדים שהם גדולים זה תמיד בהפסדם. עד היום משום מה נכדתך הבינה, בתפיסה שלה, שלהיות גדולה זה אומר להפסיד דברים. צריך לתת לה את יתרונות הגיל בלי להגיד לה כמה היא גדולה. אני חושבת שאפשר להגיד לה לזרוק את החיתול ולנסות בלי. אם זה לא עובד, לא לדבר על זה, בתך חייבת להשתחרר מהלחץ. זה יגיע”.
אני אם לילדה בת 11, שהתחביב שלה הוא חיות מכל הסוגים והמינים. עד לפני כעשרה חודשים היא גם רכבה על סוסים במשך כמה שנים טובות, השתפרה מאוד וגם התחרתה בתחרויות רכיבה, לצד חרדות מובנות מאליהן מצדי. אני מהאמהות שמפחדות מכל דבר. לבסוף קרה מה שפחדתי ממנו, ומול עיניי הילדה נפלה מהסוס והתרסק לה המרפק. פיניתי אותה לבית חולים, ידה גובסה למשך חודשיים והיא עשתה פיזיותרפיה במשך חצי שנה עד היום. לאחר שקיבלנו אישור רפואי שבתי בסדר ויכולה לחזור לרכיבה, לה זה היה ברור שהיא ממשיכה כאילו לא קרה כלום. מצד אחד, זה נהדר בעיניי שהיא לא מפחדת ואני מעריכה את זה מאוד, אבל אני חוששת שיקרה לה משהו נורא אם היא תחזור לרכיבה, יש תאונות קשות מאוד מסוסים. מצד שני, אני דואגת שאני לוקחת ממנה את הדבר שהכי משמח ומפתח אותה. מה לעשות?
“זה יופי שהיא רוצה לחזור. מבחינת פעולות החובה, גם לעלות על מגלשה בגן שעשועים זה חובה, ויש המון דברים שהם לא חובה והם נורא מסוכנים, אנחנו עושים אותם בכל זאת. רכיבה על סוסים בעיניי היא כן חשובה לילדה הזאת, היא חשובה לחופש האישי, להתקדמות, לעצמאות שלה ולהישגיה. אם זה ירגיע מעט את הדאגה, במקום כובע של רוכבי סוסים תקני לה קסדה של אופנוע. יש לך שתי אופציות, האחת, שהיא לגיטימית – לא לאפשר לה. תעמדי בילדה שמתלוננת וכועסת, אולי היא תשכח לך את זה ואולי לא, את קובעת, זאת אופציה. את האמא ושאף אחד לא ייכנס לעניינך, את מחליטה על גורלה של בתך כמה שאת יכולה. אף אחד לא יגיד לך לעשות אחרת, המחיר הוא מחיר היחסים עם הילדה. האופציה השנייה, אפשר למצוא משהו אחר שמשמח ומפתח אותה. העניין הוא לא מה נכון או מה לא, לא זה הפתרון. ההחלטה היא שלך, את כאמא מחליטה, וכשאת מחליטה, צריך להבין את המחיר הזה”.
בני בן ארבע, ומאז תחילת משבר הקורונה הוא נחשף לאפליקציית הטיקטוק ולמד ממנה מספר קללות שהפכו לשגורות בפיו. הוא ילד חכם מאוד, וכל מה שהוא שומע הוא גם משתמש בו. בנוסף, עברנו דירה לא מזמן, ומאז נהיו לו התפרצויות זעם לא הגיוניות שבמהלכן הוא מרביץ ומקלל אותי ואת בעלי. לאחר התפרצויות הזעם, בני מתנצל ואומר שזה קרה בגלל שהוא עייף. כששאלתי על התנהגותו בגן נאמר לי שזה לא קורה בגן – שם הוא הילד המושלם. איך אנחנו צריכים להגיב?
“אני אומרת לא להגיב, אך גם לא להתעלם. הכוונה היא לא לעשות עניין מההתנהגות. אנחנו מבינים את בנך בגלל הקורונה והמעבר לבית החדש, הכל ביחד גורם לו לכעס כשמשהו לא יוצא כמו שהוא רוצה, כשהוא חווה משהו ככישלון. אנחנו מבינים את הילד, אך מה שנרצה לעשות זה ללמד אותו להגיב אחרת. ילדים כועסים, מותר להם לכעוס, אבל בחברה שלנו יש דרך לכעוס, לא לקלל ולא להרביץ. ילדים מגיבים למבוגר שעומד מולם, הוא ילד מחונך וטוב, עובדה שבחוץ הוא לא עושה את זה, אבל מגיע גם לכם שהוא יתנהג אליכם יפה. כשהוא בא והוא מחבק, את צריכה לא להתעלם ממנו אבל גם להסביר לו שחיבוקים לא מכבסים מכות”.