לקראת שנת הלימודים הקרבה שאמורה להתחיל כבר בעוד כשבוע, הורים רבים החלו לתהות כיצד להתמודד עם הילדים לקראת חזרה לכיתות בצל הקורונה, וכיצד להכין אותם לקבל ולקיים את ההנחיות שסביר להניח ויקשו עליהם בחיי היום היום, כמו עטיית מסיכות לאורך כל השיעור. מיכל דליות עונה לשאלות המאזינים בנושא בתכניתה ב-103FM. כל התשובות בפנים. 

שנת הלימודים מתקרבת בצעדי ענק, ואני לא מבין: איך הילדים שלי יכולים ללמוד ולהתרכז בכיתות בעודם עוטים מסיכות על פניהם?
"בגלל שאנחנו מחויבים לשהות בכיתה כשאנחנו עוטים על עצמנו מסיכות, ההורים או המורים בבית הספר יצטרכו למצוא פתרונות יצירתיים כדי לגרום לילדים להיות עם מסיכה בזמן הלימודים. לצורך העניין, אפשר לעשות שיעור צביעת מסיכות, לערוך הצגות עם מסיכות, ואף לנסות להתאים את המסיכה לפנים של הילד. לפעמים ילדים מסרבים לעטות מסיכה כי היא גדולה מדי ומסורבלת. אם נתאים אותה למידותיו של הילד ונסדר את הרצועות בצדדים, נוכל לגרום לו להרגיש יותר נוח בזמן השיעור. מעבר לזה, חשוב מאוד לשים לילד מסיכה נוספת בתיק ולמצוא דרכים חביבות לאכוף את העניין".

בכל פעם שהאחיינים הקטנים שלי מגיעים לבקר אצל סבא וסבתא שלהם, הם מתנהגים בצורה מאוד לא רגילה. מדובר בילדים מאוד מחונכים בבית, אבל כשההורים שלהם הולכים והם נשארים רק עם סבתא וסבא, הם צועקים, משתוללים ומסרבים לישון. למה זה קורה?
"הילדים לא משתפים פעולה עם סבא וסבתא, וילד שלא משתף פעולה הוא כזה שלא הצלחנו להקנות לו כבוד אלינו. אולי הוא אוהב אותנו מאוד, אבל הוא לא מכבד אותנו. לא הצלחנו להוות לו דמות סמכותית, וילדים אוהבים ומכבדים דמויות סמכותיות. אני ממליצה לסבא ולסבתא לפנות לקבלת הדרכה כדי להפוך את הביקורים של הנכדים אצלם בבית ליותר נעימים".

בתי הבכורה בת הארבע מתקשה להיפרד מאיתנו בבוקר, ולא רק בגן. גם אם היא הולכת לסבתא או לדודה, היא מגיבה בבכי ומסרבת לעזוב אותנו. אחרי כ־10 דקות אומרים לי שהיא נרגעת. אני חושדת שזה קשור לעובדה שלפני כשנה נולד לה אח קטן. איך אוכל לעזור לה להתמודד עם הפרידה?
"ילדים מתנהגים באופן מסוים שמעניק להם רווח פסיכולוגי. אני מנחשת שלפני שאתם לוקחים את בתך לגן או לביקור אצל בני המשפחה, אתם מסבירים לה את המצב ועושים לה הכנה. למרות ההכנה היא בכל זאת בוכה וצועקת. חשוב שתזכרו: ילדים בני ארבע לא עובדים מהראש, הם עובדים מהלב. הבעיה היא לא בילדה, אלא בדרך שבה אתם מדברים איתה.

כשאתם מפצירים בה כל הזמן לא לבכות כשהיא נפרדת מכם, אתם מלבים את ההתנהגות שלה. אתם מזיקים לה בגישה שלכם. אומנם אתם פועלים כך מתוך אהבה וכוונה טובה, אבל בהחלט יש לשנות את הגישה. ייתכן שזה קשור להולדתו של האח הקטן, אבל זה כבר השתרש אצלה. אתם מדברים איתה ממקום של רחמים ודאגה, אבל כדאי שתשנו את הגישה. אל תגידי לה 'את כבר גדולה', כי זה עלול לייצר רגרסיה. במקום זה, אם היא מצליחה משהו לבד תגידו לה 'כל הכבוד', תראו סימני גאווה בלי להכניס את אלמנט הגיל. הצעד השני הוא לצמצם את השיח בכל מה שקשור לפרידה, ומעבר לזה אני ממליצה לכם בחום לפנות להדרכה הורית".

אני אם לילד מקסים בן שנתיים. לצערי, בכל פעם שאני מבקשת ממנו לא לעשות משהו הוא שולח ידיים ומרביץ. במשך כמה וכמה פעמים ניסינו להסביר לו שההתנהגות שלו לא נעימה לנו, אבל הוא מסרב לשתף פעולה. מה עלינו לעשות?
"התנהגותו של הילד תואמת לגילו. רוב הילדים בגיל הזה מפליקים ומרימים ידיים. זו לא אלימות, אלא תוקפנות. אלימות זה כאשר הילד מכאיב לאחר בשביל להכאיב, אבל הילד שלך מראה את יצר התוקפנות שלו, שזה משהו שכולנו נולדים איתו ועם השנים מווסתים בהתאמה לחיים. כשאתם מסבירים לילד שאסור להרביץ, אתם נותנים יותר מדי יחס להתנהגות הזו אצל הילד, וזה מה שמגביר את האלימות.

ידוע הרי שילדים לא לומדים ממילים - לא משנה כמה נדבר איתם, הדרך הטובה ביותר לייצר שינוי התנהגותי היא באמצעות מעשים. הדרך הטובה ביותר לגרום לו להפסיק להרים ידיים היא להפסיק להטיף לילד ולהגיד לו כמה זה אסור. הוא הרי חכם ושמע מכם לא פעם מה אסור ומה לא. בפעם הבאה שהילד ירים יד, אל תכעסו עליו; תגידו לו שאתם רוצים להיות לבד, ושאתם מבקשים כמה דקות להירגע. אני מאמינה שאחרי כמה פעמים כאלה הילד יבין בדיוק מה זה אומר לפגוע באבא ואמא. הוא יבין שכשאבא עצוב, הוא לא ישחק איתו, או שכשלאמא כואב, היא לא תדבר איתו כמה דקות כי היא עצובה".