בני בן ה־3.5 הוא בן יחיד, ואנחנו מתגוררים אצל ההורים שלי. יש לי קשיים רבים איתו בכל הנוגע להתנהגות בבית. הוא מתפרץ עליי, מסרב לכל בקשה, ולעתים צועק ואף משתטח על הרצפה ומסרב לקום. אני שמה לב שקשה לו מאוד להתמודד עם המילה "לא". הוא פשוט לא מקבל אותה, הוא חסר סבלנות, ואפילו לא מסוגל לשבת איתנו כשאנחנו קוראים לו סיפור לפני השינה וישר מדפדף בכל העמודים ומתחיל לצעוק. ההורים שלי לא מתערבים לי בחינוך עד שזה מגיע לרמה שאני בעצמי כבר מתחילה לאבד את זה מולו. הם דורשים ממני לחבק אותו, גם באמצע הדרמה. שמתי לב שגם אחרי שאנחנו רבים הוא מסתובב סביבי ובוכה, ועד שאני מחבקת אותו ונותנת לו אישור שאני לא כועסת יותר, הוא לא מפסיק. מה דעתך?
"מדובר בילדון חכם ומתוק שעושה בדיוק מה שילדים בגילו עושים, אבל חשוב מאוד להוציא את רוחות המלחמה בסיפור הזה. לתפיסתי, זה מאוד לגיטימי שתגידי לו 'לא' כשצריך. הרי זה לא קורה סתם, זה קורה כשהוא רוצה משהו שמנוגד לסולם הערכים שלך. פשוט תעשי את זה בלי לכעוס ובלי להתעצבן. הכעס שלך הוא רווח פסיכולוג עצום עבור הילד. את יודעת כמה כוח יש לו בידיים כשהוא רואה איך הוא יכול להכעיס אותך? מלבד זאת, יכול מאוד להיות שמפני שהוא ילד ראשון, וכנראה גם נכד ראשון, עולם המבוגרים מאוד מפנק אותו, והוא ילדון עם טמפרמנט מאוד מסוים, ומשהו בטמפרמנט הזה רוצה לקבוע, בגלל זה כל כך קשה לו עם המילה 'לא'. כשהוא רוצה משהו ואת אומרת לו 'לא', הוא מנסה באותו רגע לשנות את דעתך. איך ילדים עושים את זה? בכי, צעקות, זריקת דברים על הרצפה, ילדים יכולים אפילו להגיד לאמא ולאבא שהם לא אוהבים אותם ושהם יברחו מהבית".
"הילדים של היום הם דמוקרטיים, וזה טבעי שהם יעשו את זה, הילדים של פעם לא עשו את זה. אז השאלה היא איך את מגיבה להתנהלות שלהם. חשוב שהילד יכיר את הרגשות שלך, ולכן אם לא בא לך לחבק אותו באותו הרגע, זה מאוד לגיטימי. חבל שההורים שלך אומרים לך מה לעשות עם הילד לידו. גם אם זה לא קורה כל הזמן, זה עדיין פוגע בתקשורת שלכם. תגידי להם באופן חד־משמעי לא להתערב".
"את בהחלט יכולה ללכת לחדר אם הוא ממש מתפרץ ולהגיד לו שאת לא רוצה לריב איתו. את יכולה גם לצאת מהבית לעשר דקות ולחזור ולהגיד: 'שלום, נרגעתי. מישהו רוצה חיבוק פה? אולי סבתא? אולי אבא? אולי אתה?' הכל כמובן בחיוך. מדי פעם את יכולה להגיד לו שאת מבינה שהוא כועס ולשאול אותו אם הוא רוצה שתחבקי אותו במקום שהוא יצעק או יבכה. חשוב לי גם לציין שילדים שצופים המון במסכים, מקבלים את ההנאה שלהם מדברים באופן מיידי, ולכן קשה להם מאוד ליהנות ממשהו קצת יותר איטי כמו ספר".
אני אם לשתי בנות בגיל 4 ו־12. בתי הבכורה גילתה רק לפני כחודש שבעלי זה 11 שנה הוא לא אביה הביולוגי. הידיעה הזו גרמה להרבה מתח בבית, ואפילו שמעתי אותה אומרת שהיא רוצה שאני והוא ניפרד וכינתה אותו "החבר של אמא". איך אוכל לחזק את התקשורת ביניהם?
"גיל ההתבגרות הוא גיל מאוד קשה, הגוף משתנה, ואיתו גם החיים, ובתוך כל הבלגן הזה הילדה קיבלה בשורה שטלטלה את העולם שלה, ממש הוטלה פצצה בחיים שלה. זה עניין רציני מאוד, ואין טעם לצפות שזה יעבור בשקט. לתפיסתי חשוב שתנהלי איתה שיחה רצינית ותבואי אליה מוכנה ככל שאפשר. במהלך השיחה תייצרי מגע, תייצרי קשר עין, תסבירי לה שבעלך היה חלק מהחיים שלה 11 שנה, עזר בגידול שלה, היה שם כשהיית צריכה לקבל החלטות חשובות, אוהב אותה מאוד ודואג לה".
"תזכירי לה את כל הצדדים החיוביים שלו ותגידי לה שאת מבינה שקשה לה, אבל אתם לא הולכים להיפרד, ועצם הרצון שלה שתיפרדו קצת פוגע בך. הילדה טעונה רגשית מאוד ולא יודעת איפה לשים את נפשה כרגע. בן זוגך צריך לבנות איתה מההתחלה את מערכת היחסים שלהם. חשוב שתביאי בחשבון שהוא יכול לייצר ביניהם מערכת יחסים מצוינת, והוא יהפוך להיות גבר שהיא תסמוך עליה מאוד בהמשך החיים שלה".