מהי הדרך להעלות את המוטיבציה של הילדים לצחצח שיניים בסוף היום? קניתי להם מברשות שיניים חשמליות, אבל אחרי תקופה קצרה ההתלהבות פחתה. אני משקיעה בזה המון אנרגיה, אבל לצערי אין שיתוף פעולה. מה דעתך?
"ילדים צעירים לא מבינים את הטירוף של ההורים לצחצח שיניים משום שחשיבה מופשטת יותר קשה להם, ולא תמיד יש להם אפשרות להבין שיש להם חיידקים בפה אם הם לא רואים אותם. יש ילדים שקל להם לשתף פעולה עם ההורים ולצחצח שיניים, ויש כאלה שזה יותר מורכב עבורם. הורים יכולים לקבל מהילדים שיתוף פעולה מלא ברגע שיהיה אינטרס - אם הוא חיובי או שלילי זה לגמרי תלוי בהם. יכול להיות שזה יהיה אינטרס חיובי, כמו זה שאמא שמחה אחרי שמצחצחים שיניים והיא מספרת סיפור לפני השינה. אפשרות נוספת היא שיהיה מעורב פה אינטרס שלילי, כמו זה שאם הילדים לא יצחצחו שיניים, ההורים יכעסו מאוד.
קחי את הילדים לשיחה ותגידי להם שאת לא מתכוונת לצחצח להם את השיניים בכוח. או שהם יהיו אחראים לצחצח לעצמם את השיניים בערב, או שאת תהיי זו שלוקחת על זה אחריות. למה הכוונה? תבהירי להם שאם הם לא יצחצחו שיניים, את בתור אמא שלהם תדאגי שהם לא יאכלו מאכלים שעלולים לקלקל את השיניים. את לא תכניסי הביתה עוגיות או ופלים, לא יהיו בבית שוקולדים, קורנפלקס וגם לא פירות, כי זו הדרך שלך לשמור עליהם אם הם לא שומרים על עצמם. חשוב מאוד שלא תכעסי ותדברי בטון מאוד ברור מולם. קחי בחשבון שהם יבדקו את הגבולות שלך ולא יצחצחו, ואז תגידי להם בסדר, ושמחר יהיה התור שלך לקחת אחריות על המצב.
אם הם היו רגילים לכריך עם שוקולד בבוקר, את תכיני כריך עם חומוס. אם הם רגילים לשתות כוס שוקו, הם ישתו כוס מים. אם אחד הילדים כן יצחצח, תני לו קרטיב, ולאחרים לא. אם הם יבכו וישאלו למה, תזכירי להם שזה לא עונש, את פשוט דואגת לשיניים שלהם. אם הם ירצו לצחצח שיניים בצהריים, תגידי להם שהם יכולים, אבל הכי חשוב לך שיצחצחו בערב. גם אם הם יכעסו ויצעקו, תגידי להם שהם תמיד יכולים להחליט מחדש, וכמובן שהכל בלי להיות איתם במלחמה, להפציר בהם, או לכעוס".
אני אמא לילד בן 4. בכל פעם שאני קוראת לו הוא מתעלם ממני, ומתנהג כאילו הוא לא שומע. עשיתי לו בדיקת שמיעה, אבל הוא שומע מצוין. למה זה קורה, ומהי הצורה הנכונה ביותר להגיב לזה?
"בראש ובראשונה חשוב לי לציין שנפלא שעשיתם לילד את הבדיקות הדרושות. ברגע שאת מבינה שאין לו בעיות שמיעה או בהבנת הנשמע, נשאלת השאלה בשביל מה הוא עושה את זה, מה המטרה שלו? הרי אנחנו, כיצורים חברתיים, חייבים שישימו לב אלינו. אנחנו לא יכולים לשרוד את החיים האלה מבלי שיראו אותנו ויתייחסו אלינו. נכון, אנחנו יכולים להיות על אי בודד, לפעמים אפילו שבועיים, אבל בסוף נחזור לחברה. איך ילד יודע שהוא ביישן? זה פשוט - כי אמרו לו. אנחנו נותנים לילדים פידבק להיותם, אישור שהם קיימים.
בשפה שלנו אנחנו קוראים לזה תשומת לב. אצל ילדים אין דבר כזה תשומת לב שלילית או חיובית - יש רק תשומת לב קיומית. הם זקוקים מאיתנו לתשומת לב ויכולים לעשות דברים אקטיביים בשביל זה - כמו לעזור במשימות הבית בהיבט החיובי, ולריב עם אח בהיבט השלילי; או פסיביים כמו לא לענות כשקוראים להם. אם הילד צופה בטלוויזיה או משחק באייפד, אל תצפי ממנו להתנתק לבד - המסכים מכוונים בצורה כזו שהוא לא יצליח לעשות את זה. אנחנו, המבוגרים, מתקשים מאוד להפסיק, אז הילדים שלנו? את יכולה להגיד לו שאת מרשה לו לצפות בפרק אחד או שניים, ואחר כך תכבי את הטלוויזיה, או שאת מאשרת לו לשחק רבע שעה, ואז תיקחי את האייפד.
גם אם הוא בוכה, תגידי לו שאת מבינה אותו, אבל הוא צריך לעשות משהו אחר. תגידי לילד שהחלטת שאת לא מתכוונת לקרוא לו יותר מפעם אחת, ואם הוא לא יבוא כשאת קוראת לו ואתם צריכים לצאת, את פשוט תבואי ותיקחי אותו לרכב, ומקסימום תחליפו בגדים כשתגיעו למקום. מה הדבר הכי קשה בכל התהליך הזה? לשמור על רוגע ושלווה ולהזכיר לעצמנו שהילד לא עושה את זה בכוונה".