אני סבתא לשני נכדים בני שנתיים וחצי ו־4 שגרים בסמיכות אליי. בכל פעם שהילד הגדול רואה שהילד הקטן לוקח משהו ביד, גם משהו חסר ערך, הוא מיד חוטף אותו. השניים רבים ומתקוטטים בכל הזדמנות, ולא פעם זה מגיע לכדי אלימות. הילד הקטן נושך את הגדול, והוא בתגובה מרביץ לו. ההורים משתדלים לא להתערב, אבל אני מתקשה לעשות זאת. איך לדעתך יש להתייחס לסיטואציה הזו?
"ילדים רבים כל הזמן ומכל מיני סיבות. כשאומרים להורים לא להתערב במריבות בין הילדים, הכוונה היא לא לנקוט עמדה בכל הקשור למערכת היחסים בין הילדים ולתת להם לפתור את הדברים בכוחות עצמם. בו זמנית, ברגע ששומעים צעקות ובכי, ברגע שרואים שקרה איזה אירוע אלימות, חשוב מאוד לבוא ובאותו הרגע להפריד בין הילדים, בלי לבצע פעולת שיטור ובלי לשאול מה הוביל לאירוע".
"הרי אני רוצה לאפשר להם ללמוד להסתדר אחד עם השני, וזה יקרה רק אם אני לא אפתור להם את המריבות. במריבה בין הילדים ישנו שיתוף פעולה לא מודע כדי להכניס לתמונה את אבא ואמא ושהם ינקטו עמדה. הרי כל ילד יכול היה להגיב אחרת - זה שחטף יכול היה לבחור לשחק, או לקחת ולהחזיר לאחיו. זה שנשך או הרביץ יכול היה לגשת להורים ולהגיד שלקחו לו. מה שקורה הוא תסריט ידוע מראש, ואם אנחנו מתערבים, אנחנו משמרים את ההתנהגויות של הילדים. כשאמא באה ופשוט מפרידה ביניהם, שולחת ילד אחד למטבח עם אבא, וילד אחר לחדר איתה, הם ילמדו איך מנהלים קונפליקטים בצורה נכונה".
בכל פעם שבתי בת ה־6 נמצאת אצל אבא שלה, הגרוש שלי, היא מנהלת איתי שיחות קצרות ותמציתיות, ועושה רושם שהיא ממהרת לנתק את השיחה. לעומת זאת, כשהיא נמצאת אצלי היא מנהלת עם אביה שיחות נפש ארוכות, ולא פעם הם מדברים בשיחות וידיאו. זה גורם לי להרגיש כאילו אני לא מספיק חשובה עבורה, זה פוגע בי, ואני לא יודעת איך להתמודד עם התחושה הקשה הזו. הילדה רואה אותו פעם בשבוע, וכל שבת שנייה, ואני לא מבינה למה היא מגיבה ככה. מה דעתך?
"במהלך היומיום הילדה הזו נמצאת איתך. את מעירה אותה בבוקר ומרדימה אותה בלילה. היא רואה אותך כל הזמן, חווה את הנוכחות שלך, ואת חלק משמעותי מאוד משגרת החיים שלה. כשאבא שלה מתקשר הוא רחוק יותר, אפשר להגיד שהוא קצת מחוץ לעניינים. לכן הילדה מרגישה איזה צורך להכניס אותו פנימה ולספר לו כל מיני דברים ולחשוף אותו לאירועים ולסיטואציות שאת כבר מכירה, וממש חיה אותם ביחד איתה".
"כשאת מתקשרת לילדה כשהיא אצל אבא שלה והיא עונה לך בצורה לקונית, זה יכול להיות בגלל כל מיני סיבות: ייתכן שאבא שלה עושה פרצוף חמוץ כשאתן מדברות, אז היא מנסה לרצות אותו ומקצרת את השיחה. יכול להיות שאבא שלה בנה חיים חדשים אחרי הגירושים, והיא מנסה להתחבב על בת זוגו החדשה בכך שהיא מדברת איתך פחות".
"אנחנו לא יכולים באמת להיכנס לראש של הילדה, אבל אני בטוחה שאין קשר בין זה שהיא לא מדברת איתך שיחות ארוכות אצל אבא שלה לבין העובדה שאת מרגישה שאת לא מספיק חשובה עבורה. היא בטוחה בקשר שלכן, ולכן היא לא צריכה את השיחות הארוכות איתך כשהיא ישנה בבית של הגרוש שלך. בבית של אבא שלה היא עסוקה בלהיות נחמדה כי אבא שלה הוא סוג של אורח ולא חלק משגרת החיים הרגילה שלה, בשעה שאת האדם הכי חשוב עבורה. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות כרגע הוא להפסיק להיפגע".
בתי בת ה־7 חולקת את החדר שלה עם שני האחים הקטנים שלה, בני שנתיים וחצי ו־6. לפני כמה ימים היא ביקשה לעבור לחדר לבד, ואמרה שבנים צריכים לישון לבד ובנות לבד. אני ובעלי תוהים אם זה הזמן הנכון, או שמא כדאי להשאיר אותה באותו החדר עם האחים שלה עוד שנתיים לפחות. מה דעתך?
"הנטייה שלי היא להפריד בין בנים לבנות בחדר כשהילדים מתחילים את גיל ההתבגרות וחשים צורך לפרטיות. בו זמנית, אם הילדה מבקשת, אני לא רואה סיבה למה להגיד לה לא. ייתכן שהיא מבקשת ממך חדר לבד כי זה מה שהיא ראתה אצל חברות, ולכן אני מציעה שתגידי לה שאת ואבא שלה צריכים זמן לחשוב על זה, ובינתיים תבחני את הדברים בהתאם לסולם הערכים של הבית. אם את מחליטה להעביר אותה לחדר לבד, קחי בחשבון שתצטרכי לדאוג לייצר חברותא בין הילדים בשעות אחר הצהריים".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM