מגיל צעיר בני בן העשר אוהב לשחק באש. הוא מדליק מדורות עם חברים, ולאחרונה גילינו שכשהוא נמצא בבית הוא מתעסק עם נרות, מדליק את הגז ושורף דברים. הבהרנו לו כמה זה מסוכן, אבל זה לא עוזר. הצענו לו לעשות הסכם שלפיו פעמיים בשבוע מותר לו לשחק באש, אבל רק כשאנחנו בבת ורק לכמה דקות. אני חוששת שהוא לא יעמוד בזה. מה דעתך?
"ישנם מצבים שאת כאמא שמה את עניין החינוך בצד, ולטובת הילד מתעסקת באלמנט ההרתעה. את דואגת שההרתעה תהיה חזקה יותר מהמשיכה שלו לאש. הילד לא יצליח לעמוד בהסכם, זה חזק ממנו. אין טעם להמשיך עם זה, ועדיף שבראש ובראשונה תנתקו את אספקת הגז בכל פעם שאתם יוצאים מהבית, ומבלי שהוא ידע כמובן. כשילד צריך לעשות בדיקת דם או לקבל חיסון - אתם מחייבים אותו לעשות את זה גם אם הוא לא רוצה, כי אתם מבינים את הערך ואת החשיבות של הדבר. שום דבר לא שווה ערך לניסיון חיים, ואם הוא יחווה את תוצאות ההתעסקות שלו באש כשהוא תחת הפיקוח שלכם, ויקבל כווייה, הוא ילמד יפה מהדבר הזה. אני יודעת שזה קיצוני, אבל חייבים לייצר איום שיהיה יותר חזק מהצורך שלו לשחק באש. תעשו ערב קומזיץ ותנו לו לגעת בעץ חם, בברזל חם, וזה יגרום לו לרתיעה חזקה מהעניין.
מעבר לזה, אפשרות נוספת היא שתגידי לו שאתם מאוד חוששים לשלומו ויודעים שהוא אוהב לשחק באש, לכן תביאו מישהו שישמור עליו בבית, ותבהירו לו שהוא לא נשאר לבד יותר. תסבירו לו שהעלות הכלכלית של זה גבוהה ולכן הוא לא יוכל לבוא איתכם לחופשה המשפחתית ויישאר עם סבא וסבתא, והוא גם לא יוכל ללכת לקייטנה שהוא ביקש כי זה עולה כסף, ואתם חייבים לשלם למישהו שיהיה איתו בבית. הילד צריך לשלם תשלום יקר וכואב, ואחרי חודשים הוא יבין. אגב, את יכולה לקחת אותו למחלקת כוויות בבית חולים - שיראה מה קורה שם לאנשים שסובלים מכוויות בכל חלקי גופם. אני מכירה לא מעט ילדים כאלה ויודעת שזה קיים. זה ממש כמו אצל ילדים שמעשנים - אפשר להראות להם ריאות שחורות, אבל זה לא יגרום להם להפסיק עם העניין. הרי אנחנו לומדים מדברים שקורים לנו, ולא מדברים שאומרים לנו. אנחנו כהורים רוצים שהילדים ישתפו פעולה, ולא מגדלים אותם בכוחניות או בהשפלה. אך כשבטיחות הילד נמצאת בסכנה, אנחנו לא יכולים לעבוד בשיתוף פעולה עמו וצריכים להיות קצת יותר תקיפים".
בשבועות האחרונים בני בן השנתיים וחצי התחיל להתרחק ממני. הוא מבקש שאבא שלו יהיה איתו אחרי המקלחת, וגם כשהוא קם בלילה. כשהוא מתעורר וצריך ללכת לגן, הוא קורא לי ורוצה שאני אארגן אותו. איך אוכל לתקשר איתו נכון?
"החל מגיל שנתיים ישנה התפתחות קוגניטיבית מאוד גדולה, והילד לומד שהוא ישות אוטונומית ויש לו רצון משל עצמו. אני מבינה שאת נעלבת, אבל חשוב שתדעי שהילד מתפתח כראוי ושאת אפילו צריכה לשמוח בזה. נשאר להבין איך מתמודדים עם העניין בפן החינוכי - אם הילד אומר לך ללכת, את יכולה להגיד לו שאת נורא עצובה וללכת. ככה או ככה, אין סיבה להפוך את השיח למאבק או לנסות לשכנע את הילד. הוא לא עושה את זה במתכוון, הוא לא עושה את זה נגדך, הוא עושה את זה כי הוא יכול.
הוא לומד את עצמו ואת תחום היכולת שלו - יש מצבים שבהם את צריכה להחליט, בהסכמה עם בן הזוג שלך, שאתם לא נכנעים לרצונות שלו. לצורך העניין, אם הילד רוצה שאביו יקלח אותו, אבל הוא בדיוק מכין ארוחת ערב או נח אחרי העבודה, אז אפשר להסביר לו שאת תעשי את זה. נכון שתיאלצי להתמודד עם ילד מתוסכל, ואולי אפילו בוכה, אבל הוא ילמד בהמון אהבה שיש פעמים שנענים לדרישות שלו, ויש פעמים שלא".