אני אמא לילד בן 11. מתחילת מגיפת הקורונה הוא עוטה על עצמו מסיכה מחוץ לבית, והוא לא מוכן לוותר עליה עד היום. האם לחכות שההיפרדות מהמסיכה תגיע ממנו או להיות קשה ולשים לזה סוף?
"בראש ובראשונה אני מאמינה שההורים הם הפסיכולוגים של הילדים שלהם, ולכן אני תמיד בעד הדרכת הורים. ילדים מגיבים לתגובות של ההורים שלהם. הדרכת הורים תעשה פלאים בכל מצב. היא מלמדת את ההורים את ההבדל בין להיות תקיף לבין להיות תוקפן, מה הרווחים הפסיכולוגיים של הילד מכל אירוע, מה מניע אותו, ואיך אפשר להגיב נכון לסיטואציות מולו".
"בו זמנית עלינו לזכור שככל שהילדים גדלים ומתעוררים משברים עמוקים, סביר להניח שאנחנו נזדקק לעזרה חיצונית. הרי כשההורה מבין שלא משנה מה הוא עושה זה לא עובד, כשהורה מבין שיש משהו מאוד עמוק ששולט בילד, ושום מהלך שכלתני והגיוני לא יצליח להשפיע על ההתנהגות שלו - אז הוא צריך להרים דגל, ולפנות לקבלת עזרה חיצונית מאיש מקצוע. זה המקום של פסיכולוג".
"אגב, לפעמים משתמשים בהדרכת הורים כדי ללמוד איך להביא את הילד לטיפול אצל פסיכולוג או אצל מאמן אישי. מהדברים שאת מתארת פה עושה רושם שהילד הזה נמצא בפוסט־טראומה כבר שלוש שנים. זה משהו שמצריך טיפול עמוק. הילד הזה נמצא בחרדה, וצריך לראות איש מקצוע. לכן פני לפסיכולוג שמתמחה בחרדות ילדים. יש פה תהליך פסיכולוגי שהילד הזה צריך לעבור, אין לו שליטה על זה והוא חייב לקבל סיוע מתאים. הילד בחרדה, ושום היגיון לא יעבוד כאן. גם אם תפסיקי לקנות מסיכות הביתה, הוא ישתמש בבנדנה או אפילו יגזור חולצה רק כדי לכסות את האף ואת הפה".
בתי בת ה־3 מאושפזת בבית חולים כשבועיים. אחותה בת השנתיים מבקשת לבקר אותה בכל הזדמנות. אנחנו מאוד מתלבטים אם לאשר לה להגיע לבקר. מה דעתך?
"לתפיסתי, הסיבה היחידה שבגינה את צריכה להתלבט אם לקחת את הילדה לביקור בבית החולים או לוותר על העניין היא בגלל שיש שם אנשים חולים. כל שאר הדברים, בעיניי, הם לא רלוונטיים. ממה שאת מתארת הילדה מאוד קשורה לאחותה וצריכה לראות אותה, והיא תתמודד עם העובדה שהיא תחזור הביתה בלעדיה. הילדה מתמודדת עם החוסר הזה בנוכחות של אחותה כבר שבועיים. כשהחוסר הופך להיות רב ימים הוא נהיה קשה ובעייתי, ממש מצב כרוני".
"בשביל לא לסבול יותר ילדים בשלב כזה עלולים לעשות ניתוק מהסיטואציה. זאת אומרת, אני לא רוצה שהיא תגיד לעצמה 'זהו, היא איננה'. הרי המוח עושה את זה לא באופן מודע. אני מבקשת שתסמכו על החוכמה שלה, הרי גם כשהיא הולכת לגן היא נפרדת מכם, ואז יודעת שאתם תחזרו לאסוף אותה בעוד כמה שעות. געגוע זה דבר קורע לב. לכן אם יש את האפשרות למנוע געגוע, אני הייתי עושה זאת. לא הייתי מוותרת על המפגש בין השתיים. אם מבחינה רפואית ומבחינת הצוות במקום מפגש כזה מתאפשר, אני בהחלט הייתי לוקחת את הילדה לראות את אחותה, זהו צעד הכרחי מבחינה רגשית".
"אם לא מאשרים להכניס את הילדה בת השנתיים לבקר את אחותה בבית החולים, תבדקו אפשרות להוציא את אחותה לחצר בית החולים לכמה דקות. שם הן יוכלו להיפגש בשמש ובאוויר הפתוח. בשורה התחתונה, גם אם זה טיפה מעצים את הקושי - אלה החיים והילדה תמצא את הכוחות להתמודד עם הסיטואציה המורכבת הזו".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM
סייעה בהכנת הכתבה: עדן בן-ארי