אחותי בת ה־17 היא הדודה האהובה על האחיינים שלה. הם תמיד מחפשים את קרבתה, והיא תמיד הראשונה שמתנדבת לעשות עליהם בייביסיטר. לפני כשלושה שבועות היא עברה תאונה קשה בקורקינט חשמלי ונחבלה בפניה. יש לה כמה שברים בפנים, והיא כבר לא נראית אותו הדבר. האחיינים ראו תמונות שלה וממש נרתעו, וגם כשנפגשו איתה לא הגיבו בצורה הרגילה. טווח הגילים שלהם הוא משנתיים עד 7, וקשה להם עם המצב שלה, הם מאוד מבוהלים. בתי בת ה־3 ממש בוכה בכל פעם שהיא רואה אותה. מה דעתך?
“אנחנו נולדים כנראה עם דרישות נוירולוגיות הקשורות באסתטיקה ובאיזון. לכן, כל מיני דברים כמו עין פוזלת, אוזניים גדולות או אף גדול ועקום, יכולים להפחיד ילדים כי הם חריגים. זה קצת מזכיר לי שבחג פורים ההורים עומדים עם ילד בן שנתיים או 3, לפעמים אפילו קצת גדול יותר, והאב עוטה על עצמו מסיכה, אפילו לא מסיכה מפחידה, והילד נלחץ עד דמעות כי הוא לא רואה את אבא שלו. מבחינת הילד, אבא שלו לא קיים באותו הרגע, ויש שם משהו מפחיד מאוד.
עד כדי כך אין להם יכולת להבין. זה מלחיץ, זה לא מובן, וזה משבש את כל מה שהם מכירים. הילדים הקטנים שלך נבהלים מהמראה של הדודה, אבל אצל הילדים הקצת יותר גדולים מתווספת לתחושה הקשה גם חרדה – האם הדודה תיראה ככה לעולם? יכול להיות שאני אפול וזה יקרה גם לי? לשם ילדים לוקחים דברים כאלה. הם נורא בלחץ, וצריך קודם כל להבין את זה. אני מציעה שתדבר עם הבת שלך, ותגיד לה ‘נכון שהדודה נפלה מהקורקינט וקיבלה מכה חזקה בפנים? וזה לא נעים להסתכל, נכון? כשאת מסתכלת עליה, מה את מרגישה בלב?’, יכול מאוד להיות שהיא לא תדע להגיד לך כי בגיל הזה לא תמיד יודעים.
הם לא תמיד יכולים מבחינה קוגניטיבית לאזן את התחושות שהם חווים, ואת סערת הרגשות שמתחוללת בתוכם. יכול להיות שהיא תוריד את המבט ולא תרצה לדבר. ילדים מתנהגים את הרגשות שלהם, ודווקא בגלל שהם ילדים קטנים אנחנו יכולים לעזור להם. ילדה שרצה מאחורי הרגל שלך ובוכה זו לא ילדה שמסתירה – זו ילדה מבוהלת. צריך לדבר על זה, להנגיש את זה, להזכיר לה שזה זמני, ולהבין אותה ואת שאר הילדים. זה יעבור. גם אם בעוד חצי שנה, זה יעבור”.
אני אמא לילד בן 5 וחצי. לפני כשבועיים היינו בטיול, וראינו ילדה עם פנים מלאות בכוויות. הבן שלי נבהל. זה היה מראה קשה מאוד עבורו והוא דרש שנחזור הביתה. הסברתי לו שמדובר בילדה רגילה לכל דבר ועניין, שפשוט נראית קצת שונה בפנים. מאז אותו אירוע הילד נכנס לחרדה בכל לילה. זה מתבטא בכך שהוא לא מוכן לישון בחדר שלו, וכשאנחנו מחזירים אותו לחדרו, הוא דורש שאשב על המיטה לידו. אני ובעלי ניסינו לדבר איתו לא מעט פעמים ולהסביר לו שאין סיבה לחשוש, אבל הילד לא משתף פעולה. מה אני יכולה לעשות כדי לסייע לו להתמודד?
“בראש ובראשונה אני חושבת שלא צריך לדבר כל כך הרבה ולהסביר – אומרים משהו פעם אחת, ומאז לא אומרים את זה יותר. בו זמנית חשוב לי להדגיש שפחד לא נעלם דרך היגיון. פחד הוא עניין רגשי, עמוק. הילד נבהל מאוד והתמודד לראשונה בחייו עם אכזריות החיים, כמו ילד שלראשונה איבד מישהו, לדוגמה, סבא שנפטר.
הוא רואה את השבריריות של החיים, וזה מלחיץ. למה זה קורה לו בלילה? כי זה הזמן שבו הפחדים יוצאים. אנחנו משחררים שליטה, נכנסים למצב מדיטטיבי כזה ורוצים ללכת לישון, וזה מה שקורה. צריך למצוא דרך להרגיע את הילד. יכול להיות שכדאי שתשבו לידו בחדר עד שהוא יירדם, אבל חשוב מאוד שזה לא יהיה על המיטה שלו. אתם יכולים לשים בחדר כיסא או כורסה ולשבת עליהם. תגידי לו שאת שמה לב לכך שבשבועיים האחרונים קשה לו מאוד להירדם.
שתפי אותו בכך שאת מבינה אותו ושגם לך זה קורה לפעמים. הסבירי לו שאת מבינה שהוא צריך אתכם ושהחלטת שאת תבואי להיות איתו בחדר עד שהוא נרדם. תגידי שאת שומרת עליו, אבל את לא עונה לו ולא מדברת איתו. רק שומרת עליו, מחזקת אותו ונותנת לו הרגשה של ביטחון. בו זמנית אני מציעה שאולי תיתני לו עוד אפשרויות – תציעי לו שתנגנו מוזיקה נעימה לפני השינה, ועם המוזיקה אפשר לדמיין פרחים או כוכבים ודברים יפים, נעימים ורגועים. כשהוא ידמיין דברים כאלה, יהיה לו קל יותר להירדם”.