"אחים ליוגה" מתמודדים יחד עם הפוסט-טראומה מהלחימה

"פעמים רבות אני שואב כוח מהחברים שאני מדריך. כמו שהם משתפים במה שעובר עליהם, אני משתף במקביל. קיבלתי עזרה כשהיה לי קשה, ועכשיו הגיע תורי לעזור למי שקשה לו. זה חד־משמעית מעצים אותי", אומר ניצן בן סדון, שהסתייע בעמותת "אחים ליוגה" כדי להקל את ההתמודדות עם פוסט־טראומה. לאחרונה, לאחר שסיים חמישה חודשי מילואים, בן סדון עבר קורס להכשרת מורים ליוגה והחל להדריך אחרים, ביניהם כאלה שלחמו במלחמה הנוכחית.

עמותת "אחים ליוגה" הוקמה בשנת 2021 במטרה להגיע לאלה שנשארו מאחור – אנשים המתמודדים עם חוויות לחימה ופוסט־טראומה על רקע ביטחוני – ולאפשר להם שגרת חיים מטיבה ובריאה ככל האפשר באמצעות קהילה תומכת וכלים פרקטיים מעולם היוגה. לאחרונה, כמה מבוגרי העמותה נעשו בעצמם מדריכים וחזרו לקהילה כדי לסייע למי שזקוק לכך. הם זכו במלגת לימודים לקורס ההכשרה, ולאחר שסיימו אותו הם עוברים התמחות בנושא יוגה רגישה לטראומה.

הכל הציף

בן סדון, 27, מטבעון, הוא סטודנט לתואר ראשון בסיעוד. ההיכרות שלו עם עולם היוגה החלה לפני כמה שנים על רקע פוסט־טראומה שאיתה התמודד לאחר שירותו הצבאי. הוא חובש קרבי במילואים בגדוד 71, יחידה 55, וב־7 באוקטובר הוקפץ לכפר עזה. "בהמשך הייתי חמישה חודשים רצופים במילואים, בצפון ובעזה", הוא מספר. "היחידה שלי נכנסה גם לח'אן יונס, אבל אני לא נכנסתי כי אז כבר הרגשתי שיש החמרה במצב שלי. הכל הציף אותי. את הבקשה להכרה כפוסט־טראומטי הגשתי ביוני 2023, בעקבות אירועים מהשירות הסדיר שלי באיו"ש ובקו עזה. את ההכרה קיבלתי בדצמבר 2023, כשהייתי כבר מגויס ב'חרבות ברזל'".

בן סדון מתאר את תופעות הפוסט־טראומה שלו, שעיקרן פלאשבקים והצפות רגשיות. "זה יכול לקרות מכל מיני טריגרים בחיים, או פשוט מדברים שהמוח מציף בעצמו", הוא מספר. "אצלי הפוסט־טראומה התפרצה בבידוד בזמן הקורונה. הייתי מודע לכך, פניתי בהקדם לעזרה, הייתי בטיפול בכל מיני מסגרות, ביניהן בעמותת 'אחים ליוגה'".

לפני 7 באוקטובר עבד בן סדון כארבע שנים כנהג אמבולנס במד"א. לאירוע בכפר עזה הוא הגיע, לדבריו, במצב מנטלי טוב ובחוסן נפשי. "היו הרבה סיפורים שטלטלו אותי ב־7 באוקטובר, לאו דווקא מראות של זוועות, אלא, למשל, מראות כמו שולחן ארוחת קידוש של שמחת תורה, שהיה ערוך ונטוש", הוא מסביר. "היו שם סיטואציות שעבורי שינו את צורת ההסתכלות על החיים".

את תרגול היוגה התחיל בן סדון תקופה ארוכה לפני המלחמה: "יצא לי לחוות שם חוויות שהביאו אותי לקיצון, והכלים שהכרתי דרך היוגה מאוד עזרו לי. אפילו תרגלתי יוגה במהלך המילואים, כשהתאפשר לי".

כשסיימת את המילואים החלטת ללמד אחרים?
"הגעתי למפגש בוגרים של העמותה, עם חבר'ה שכבר עברו תהליך למידה של עקרונות היוגה ליצירת חוסן אישי. ואז מנכ"לית העמותה אמרה לי שהגיע הזמן שאצא לקורס מורים. בספטמבר סיימתי את הקורס. היום אני מורה ליוגה על פי שיטת שיבננדה, ובמקביל נמצא בהתמחות ליוגה רגישה לטראומה. אני כבר לוקח חלק בהדרכה של קבוצה בטבעון".

איזו תחושה יש בלהיות מדריך?
"התלמיד הראשון שאני מלמד הוא אני עצמי. היוגה עוזרת לי בתפקוד היומיומי. כל בוקר אני משתדל לתרגל יוגה. הטראומה תמיד נוכחת, לא נעלמת, אבל יוגה מסייעת בכל אספקט בחיים שלי. בקבוצה שאני משתתף בהדרכתה נמצאים אנשים שהיו ב'חרבות ברזל', במלחמת לבנון השנייה, בשירות הסדיר בכלל. יש מכל טווח הגילים. בכל תחילה או סיום של תרגול יש בדרך כלל מעגל שיח".

"היו כאלה ששיתפו, לדוגמה, במה שראו ב־7 באוקוטבר או אחר כך. גם אני משתף, מספר שאני מתמודד עם פוסט־טראומה, מדבר על הקושי שהיה לי, על ההתמודדות עם היומיום שלי. אני מאוד נהנה להעביר משהו שאני אוהב, ואני גם מבין מאוד מאילו מקומות האנשים האלה מגיעים. בשבילי זו סגירת מעגל", הוסיף. 

לקבל ולתת

טל בן שלום, בן 29 מיפו, הוא סטודנט שנה ג' לחינוך ולספורט. במילואים הוא משרת כקצין בשריון. שלושה חודשים לפני תחילת המלחמה הוא התחתן עם מיכל, וב־7 באוקטובר גויס ושירת בצפון הארץ ובהמשך בעזה. בזמן הלחימה בעזה קיבל בן שלום הודעה שגיסו, סרן שאולי גרינגליק ז"ל, נפל בקרב. "כששאולי נפל, יצאתי מעזה להלוויה, לשבעה ולשלושים, והיה לי סוג של התלבטות מה הדבר הנכון לעשות", הוא מודה. "לחזור להילחם, כי יש לי אחריות, או להיות עם אשתי, שאיבדה את אחיה. זה העלה אצלי שאלות ותהיות, ובסוף החלטתי להיות לצד אשתי ולתמוך במשפחה ברגעים הקשים האלה. עד היום הבחירה הזו יוצרת אצלי קונפליקט מסוים".

דרך להתקיים בעולם

"השתחררתי לפני שנתיים מהשירות הסדיר, מלצרתי, טיילתי, וכמה חודשים לפני תחילת המלחמה פתחתי עם שותף בית קפה בתל אביב. היינו בתהליך הרצה, ואז, עם פרוץ המלחמה, שנינו גויסנו למילואים למשך חצי שנה", מספר ניב ארביב, 24, ממושב שדי חמד. "מאז, בית הקפה לא נפתח, ואחרי שהשתחררנו ממילואים החלטנו שזה פחות מתאים כרגע".

בסדיר שירת ארביב בסיירת נח"ל. "היינו בג'נין בתקופה שבה היו הרבה היתקלויות ומבצעים. היה מפקד שנהרג בפעילות איתנו, היו חברים מהצוות שנפצעו, הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית וקשה", הוא נזכר. "לאחר השירות הסדיר חוויתי קושי גדול מאוד בשינה, היו סיוטים, לא הייתי מסוגל לנהל שיחות עם חברים, הרגשתי לא מפוקס. ניסיתי להיכנס למערכות יחסים זוגיות, וגם שם חוויתי קושי. אובחנתי על ידי היחידה לתגובות קרב כפוסט־טראומטי, ועכשיו אני מתחיל תהליך מול משרד הביטחון".

ארביב מספר שבמהלך שירות המילואים עצמו הוא לא חש במצוקה: "התחושות הקשות האלה לא קיימות במילואים, לא קיימות בשטח, כמו שהן לא היו נוכחות בשירות הסדיר. במילואים אני מתפקד, אפילו מרגיש טוב, ואז חוזר הביתה וחוטף התקף חרדה. כשסיימתי את המילואים בכלל כבר לא הצלחתי לקום מהמיטה ולנהל אורח חיים נורמלי".

איך הגעת ליוגה?
"שמעתי על זה מחבר. בתוכנית של 'אחים ליוגה' יש מעגל של חבר'ה שהם בדיוק במצב שלך. אתה מתחבר אליהם מהר מאוד, מכורח הנסיבות".

ואיך הרגשת בסוף התהליך?
"הרגשתי עדיין קשה, אבל חשתי כאילו יש אור בקצה המנהרה. המורה ליוגה היה פוסט־טראומטי בעצמו, ואני חושב שזה מה שנתן לי השראה, לראות מישהו שמתמודד עם אותן מחשבות רעות וקשיים, אבל תוך כדי הוא נותן המון אהבה למי שסובב אותו. לא הכל חלף באורח פלא, אבל זה נתן לי את הדרך להתקיים בעולם על אף הפוסט־טראומה. זה גם הביא את הרצון לעשות טוב למען אחרים".

"אמרתי שהלוואי שאני אצליח להיות בשביל אדם אחד מה שהמורה הזה ליוגה היה בשבילי. העמותה עודדה אותנו, כבוגרי התהליך, לעבור קורס מורים ליוגה. כשעוזרים לאחרים, זה גם משהו תרפויטי עבור עצמך. כשאני מקנה לאנשים כלים של יוגה, מקנה להם משהו שמייצר אהבה, אור, משהו שמייצג גם חיבור לעצמנו, זה נותן לי ממש משמעות לחיים", הוסיפה. 

נטע גנגה מרגלית, מייסדת ומנכ"לית עמותת "אחים ליוגה", רואה פרי בעמלה. "אני גאה בעמותה שמסייעת לאותם בוגרים להגשים חלום ולהפוך את היוגה לדרך חיים", היא אומרת. "מעבר לתהליך שהם עצמם עוברים, הם בוחרים לרפא, לסייע לעוד רבים אחרים שזקוקים לכך, מתוך הבנה והכלה של הסיטואציה הקשה".