כמו שנגמר לך מקום האחסון במכשיר הסלולארי בדיוק כשאתה טס לחו"ל, כמו שנגמרת לך הבטרייה בדילדו בדיוק ברגע שהגעת למאצ'ו פיצ'ו, כמו שבלהט הרגע אתה מגלה שאתה בלי קונדום ואז מחזל"ש - ככה אני אף פעם לא לומדת להיערך מראש להתאהבות חסרת סיכוי. מכירים את המשפט הפולני ששורץ בבית משפחת מעוז: "את יכולה לדפוק את הראש בקיר, הקיר לא יזוז, אבל הראש שלך דווקא יישבר"? אז זהו - שאני האורים והתומים של המשפט הזה.



אני מקור ההשראה. התיאוריה ואישושה כאחד. אני כאילו הפסיכולוגית המצטיינת שעל הספה שלי (וגם על שפתיי) גברים ונשים יכולים (גם) להשתפך. אני מספקת את הטישו, את החיבוק, ובמקרים מסוימים גם את ההרפיה שמצטרפת לחבילת "הסר דאגה מליבך", אבל כשזה נוגע אליי אני עיוורת, חירשת, אילמת.



אני לא יודעת לקחת את כל התובנות המופלאות (עפ"י דיווחים של גורמים זרים) שלי ולשים לעצמי תזכורת על המראה כל יום שאני קמה בבוקר. אני מעדיפה להתאהב, להתלהב, להיפגע, לבכות (עד שתי דקות - יותר מזה אין לי זמן), ולהבין בדיעבד. אה, וכמובן לשכנע את עצמי שאני מתעצמת מכל סיפור אהבה כזה חסר סיכוי. ברור. אני והגלידה הסיציליאנית, שמניותיה והכנסותיה עולות לאין שיעור אחרי כל פרידה שלי.



את האהוב החשוב שכבר דמיינתי את חיינו שלובים כמו מלאכת יד בסדנת להעצמה אישית, הכרתי כאילו במקרה. למעשה כלל לא הייתי אמורה להכירו. הלכתי למפגש חברתי, שרשימת התירוצים לא להגיע אליו, כבר הגדישה את השאה. אבל רגע של בדידות קלה, טיפת אלכוהול מיותרת והרבה רצון לפגוש אנשים מהעבר- גרמו לי לשים עליי את מיטב מחלצותיי ("סתם זרקתי על עצמי משהו"), לדפוק לק ועל הדרך גם לעצור אצל הספר ("לגזור קצוות ולעשות פן גלי זה חשוב, לפחות פעם בחצי שנה"). כך מצאתי את עצמי במפגש בין דורי עם אנשים מהעבר, שלא רציתי לפגוש בעתיד, עם אנשים מההווה, שלא רציתי להיזכר בעבר המשותף איתם, ובעיקר חיפשתי את פתח יציאת החירום הקרוב אליי.



בדיוק כשניהלתי שיחה על כלום ושום דבר עם ברנש אחד, שלא ידעתי את שמו, ניגש אליי הבחור עם הצ'ארם המטורף הזה, שאף אחת ואף אחד לא יכלו לעמוד בפניו. הוא חייך אליי חיוך מתגרה ואני השבתי לו חיוך מתגרה עוד יותר. מרוב שרציתי לפצוח איתו בשיחה ולסלק את הברנש שעניין אותי כשלג דאשתקד, שאלתי אותו את אחת השאלות השנונות יותר בשפה העברית: "תגיד, אח'שלי, מה אתה שותה? הצבעים נראים מעניינים". אין ספק. אליעזר בן יהודה מחא לי כפיים ברגעים אלה ממש.


כמו יחסי שולטת-נשלט


הצ'ארמר קלט את הרמז ובבינה השמורה רק לצ'ארמרים נדירים מהסוג הזה ידע לסלק את הברנש שלא עניין אותי ממש. "תגידי, ככה את יוזמת שיחות בדרך כלל יא מהממת אחת?" טוב, כבר מיותר לציין שהוא כבש אותי. גבר מחמיא ומפרגן- זה גבר שאני רוצה לצידי. כמובן שאת מה שנותר מהערב בילינו זו בחיק זה. עם סיפורים על העבר, בדיחות על ההווה וחלומות על העתיד. ידעתי שהוא גורם לי לחוש בנוח מבלי להתאמץ בכלל. ידעתי שההומור שלו יחזיק אותי עוד זמן רב לצידו. אבל אז הגיעה מהלומת הפטיש הכבדה.



הבנתי שהוא בהליך גירושים מורכב כבר מספר שנים, ושהוא אינו מסוגל לקיים כל סוג של קשר עם אישה, כי המלחמה הזאת לוקחת ממנו כוחות שמחלישים אותו פיזית ונפשית. "לא נורא", אמרתי. למודת ניסיון עתיר קרבות. "אני כאן לעבור איתך את זה. ייקח הזמן אשר ייקח". הרי אני גיבורה. אני מבינה. אני חוויתי הליך גירושין מייגע של שנה וחצי. מי באמת יכול עליי? אני מכירה את כל השטיקים והטריקים. את הפחד היומיומי, את החשש שמתנוסס מעל ראשי להיות עגונה כל חיי, רק כי לא הלכתי צעד אחורה והתפשרתי. את החרדה הקיומית מחוקר פרטי, ממצלמות אבטחה תחת כל עץ רענן, שרק יראו שעמדתי ודיברתי עם גבר זר (בית דין רבני- הידד! הצלחתם).



אמרתי לצ'ארמר שזה קטן עלינו. שנפסע שלובי ידיים בשביל האושר ונתגבר על כל המהמורות הקטנות שבדרך. עם הזמן הבנתי שאותו ערב קסום יישאר כזיכרון מתוק של ערב מיוחד, אחד המיוחדים בחיי. הצ'ארמר לא יכול היה להיפגש בשבועות שאחרי, למרות שמאוד רצה, כי היה עסוק- מנטלית, נפשית, רגשית. ההודעות ששלח המיסו את ליבי. השירים שהקדיש לי העבירו צמרמורת בעורפי. ובדיוק ברגע שהתחלתי להיות חולה מהגעגועים אליו הבנתי- אני לא יכולה להקדיש את הבריאות שלי על מזבח ה"חלומות באספמיה לזוגיות".



האמת שנמאס לי מזה, אבל גם טוב לי עם זה, כמו ביחסי שולטת-נשלט. אין ספק, יש בי מזוכיזם מסוים. אני נהנית מסטירות הלחי שאחריהן מגיע הליטוף. ועכשיו, ברשותכם, אני הולכת להרים טלפון לסטוץ הבא.