"יאללה, נעשה צ'ק אין". הסתכלתי על חברי הטוב משכבר בהתרגשות. לא האמנתי שהגענו לרגע הזה, שייחלנו לו כל כך הרבה זמן. נסיעת חברים טובים למדינת משקה השיכר מרובת איברי המין של הזכר, ולא של העם הנבחר. כבר כשנחתנו פתחתי את אפליקציית "שלח לחמך", על מנת להיכנס לעניינים ולא להפסיד דבר מהחומר האנושי הנלמד. חץ ימינה, אחד נוסף ועוד אחד ליתר ביטחון וכבר שלל רב היה לי בנמצא.
הזכרתי לעצמי שנסעתי לשבוע התנתקות והטיול לפורטו אינו מחייב התעסקות אינסופית בגבר הבא שאכבוש, אלא ביעד הבא שבו אנפוש. וכך היה. אמירה זו החזיקה יין. לשעה בדיוק. מסתבר, כשנוסעים לחו"ל ואתם שונים מהמראה המקומי המצוי - אתם בגדר אטרקציה ויזואלית. מעולם לא הרגשתי כה יפה ונחשקת כפי שחשתי שם, בפורטו הצבעונית. העיר הזאת גרמה לי לתחושת ריחוף אינסופית (טוב נו, גם האלכוהול), ובשילוב של הפרטנר המהמם איתו טסתי, שלא חדל מלפרגן לי, הרגשתי שאני מסתובבת ברחובות מלאי הגרפיטי כאשר שובל של אנשים לבביים מתמיד, שרק רוצים להכיר לי את העיר, מאחוריי.
מביקור ביקב אחד למשנהו, מהשכרת קבריולט אחד לאחר, כשהנציג היה לבבי מתמיד עד כדי הזמנה לדייט, מנסיעה במונית "הובר" שהיא למעשה יגואר שחורה מטורפת, שעולה יותר מהדירה שלי בארץ, תוך כדי היכרות מעמיקה עם הנהג הצעיר שרצה להפוך עצמו להיות הנהג הפרטי שלי, חשתי שאני מחמיצה משהו. פניתי לחברי לטיול ושאלתי אותו בתמימות:"מה אני מפספסת?"והוא, המכיר אותי כל כך הרבה שנים, ענה לי בנונשלנט:"את סטיב".
בשם הציונות
סטיב (השם הזה הזכיר לי את שיר הפתיחה של בוורלי הילס 90210), היה מטונדר אופציונלי שהיה בנמצא. כיוון שידעתי שאין כל לחץ להיפגש עימו בכל רגע נתון שקיים, חשתי שאנסה על הדרך, כשיתאים לי ללו"ז. וגם אם לא, הרגשתי שזה לא ישנה לי את הטיול (לא הבנתי אז כמה טעיתי). התחלנו להתכתב ולשוחח מעט בטלפון. ממבטא אחד לאחר, עליתי על כך שיש לו שורשים יהודיים (ממש שרלוק הולמס) והוא מסוג הגברים להביא הביתה להורים לארוחת השבת. כשהערב החל לרדת על פורטו והעיר נצבעה בצבעי שקיעה עוצרי נשימה, החשש התחיל לבקוע.
הצעתי לחברי הטוב שיצטרף אלינו למפגש, שיהיה לי קונטרה ויזואלית, לדעת שהוא שם. כיוון שחברי החכם לא חש צורך לתפקד כנר ריחני באותו מפגש, הוא סירב ונפרד ממני לשלום, כשהוא מפטיר: "אם לא טוב לך, קומי ותלכי". מזל שהוא טעה בגדול. שלוש הופעות החלפתי לפני שיצאתי מדירתנו והאמת שקשה להסביר מדוע סף ההתרגשות היה כה גבוה. חשתי שאני צריכה לייצג את ישראל בכבוד. שלא משנה מה יקרה בערב הזה, זה כמו האירוויזיון, אני צריכה לתת הופעה ויזואלית ו-וקאלית נהדרת, שתשאיר טעם של עוד. כזאת אני. ציונית.
לבשתי את מכנס העור המחמיא שלי עם נעלי עקב מפרגנות לגוף, זרקתי על סריג קליל (שיהיה נוח להוריד ליתר ביטחון) ובושם כובש נחיריים ושמתי פעמיי לבר ההוא ב"גאלריי לה פאריז" (בפורטו, כן?). הגעתי למקום ההתרחשות ומולי נתגלה דוגמן עם חיוך כובש, שלבוש במיטב בגדי המעצבים, עם סניקרס מגניבות (כי אחרי הכל הוא אדם פשוט).
שלושה סיבובים משותפים של התרגשות עד שבחרנו מקום לשבת ואני מבינה כי ההגדרה למילה "ג'נטלמן" נגלית לנגד עיניי במלוא הדרה. בין היתר הבנתי כי הוא עובד בתפקיד בכיר בממשל והוא למעשה "חננה בננה". מסוג החתיכים ההורסים שהם גם אינטליגנטיים בטירוף. ישיבה של זמן ממושך, שיחה לבבית על החיים ומה שביניהם וטיול רומנטי לאורך נהר הדומו, כשאני צוחקת עליו שהוא מביא לכאן את כל התיירות שלו. אבל כל הנוף של המקום עוצר הנשימה, היה כאין וכאפס לעומת הנוף שנגלה לשפתיי, לעיניי, ועורר את חושיי. מסתבר שאירופאים הם מאוד עדינים (כבר הספקתי לשכוח). וגם הנשיקה הכי פראית, תחל בנשיקות עדינות ורכות על הצוואר (תוך כדי שהוא מהלל כל חלקה בגוף שלי).
מנשיקות בצוואר להמשך שיחות מרתקות וצעידה כזוג שמאז ומעולם היה יחד. סטיב מחזיק את ידיי, לא נותן שאמעד מעקביי במדרכה המפותלת. השעות עוברות ואנו מגיעים למכוניתו. חוככת בדעתי האם לשוב לדירה שלי, או שמא לזרום עם הרוח הנעימה של מגע ידיו, שלא מפספסת אף חלק בנפשי.
מתחילים לנסוע ואני שמחה שאנו ממשכים לביתו למטרה אחת: לישון.
מגיעים לביתו ואני מתרשמת ממצבו הכלכלי האמיד. ויושבים ומדברים. והוא לא מנסה. והוא לא דוחף לשום דבר שיגרום לי להרגיש שלא בנוח. ומקשיבים למוזיקה. ומדברים. והוא מכין לי את הפיג'מה. ואומר לי שהוא יכול לישון בסלון. ואני שואלת את עצמי מה פספסתי בחומר הלימודים, או אולי פשוט התרגלתי ליחס שונה כל כך בעיר מולדתי. ואני מורידה את בגדיי ונשארת עם הטופ והחוטיני השחור המותאם, כדי מלאכת מחשבת. ואומרת לעצמי: "די אני לא יכולה".
ואנו מתחילים להתנשק בפראות והפיג'מה שלו נשמטת מעל גופו המסוקס. ואז כל שירי ושרירי אנריקה אגליסיאס עוברים במוחי. והוא מסיר את תחתוניו ואני לא יודעת איך להתמודד עם השרימפס מצויד הזנב שלו. ואנו מדברים וצוחקים. ושוכבים וצוחקים. והוא כה עדין, אבל כה פראי. והוא סותר בעדינות על פניי ואני כמעט מדביקה אותו לקיר, במרוקאיות המוסווית היוצאת ממני. "spanking is only on my butt". ואנו מנסים לישון. וכל ניסיון של כפיות מביא עוד סיבוב חושני של סקס ועוד אחד. ובסוף הוא אומר לי:"?would you like to be my girlfriend".
כל מה שרציתי כל חיי שגבר ישאל אותי אחרי סקס במשך שנים כה רבות, הסתכם בערב אחד בפורטוגל. כנראה שנסיעה לחו"ל אחת נותנת תשובה חד משמעית לשאלות רטוריות שהסתובבו בראש במשך זמן רב מדיי. גברים, באמאש'לכם, הציעו לי חברות אחרי שאנו שוכבים.