בחודשים האחרונים השתרבב לשיחות עם החברות שלי נושא חדש - בוטוקס. מסתבר שגיל 32 המופלג הוא בדיוק באמצע בשביל להתחיל. לדעת חלק מהחברות כבר עברתי בשנה או שנתיים את הגיל בו רצוי להתחיל ואני מסתובבת בעולם כאישה בעלת עור פנים של כלב שארפיי עייף שצריכה לקשור שאריות עור בקוקו מאחורי הראש רק כדי לצאת מהבית. לדעתן של אחרות אני יפה מבפנים וצריכה להפסיק להתעסק בשטויות. למרות שאם טוב לב וחביבות הם תו התקן ליופי אז אולי אני באמת צריכה מזרק של משהו.
אני לא יודעת איפה אני נמצאת ביחס שלי לבוטוקס. עד שהוא הגיע לשיחות שלנו על כוס יין לא חשבתי עליו בכלל. עכשיו מסתבר שצריכה להיות לי דעה. אני צריכה להיות בעד או נגד ולהחליט האם אני שואפת להקפיא את הנעורים שלי עם מזרק או לתת לגיל לעשות את שלו בזמן שבכלל לא שמתי לב שהגיל שלי עושה לי משהו. ברוב הימים אני נראית כמו אדם רגיל. אם מגיע יום בו משתקפת אלי מישהי עם שקיות מתחת לעיניים וצבע עור שמזכיר משהו שמאכילים בו תינוקות, אני יודעת בדיוק איפה נמצאים הקונסילר והמייקאפ שלי, כדי שאף אחד לא יחשוב חלילה שאני מתעייפת מחיים מלאים באקשן והרפתקאות בין ג'ימבורי לאסיפת הורים בגן.
אבל אם חושבים על זה, למה לא בעצם? אמנם אני לא רוצה להיראות כמו עוד אחת מהבובות המתנפחות שמתניידות על ג'יפים לבנים ושותות קפה במרכזים השכונתיים ברחבי צפון תל אביב אבל אני בטוחה שיש המון נשים יפות ומטופחות שמסתובבות בעולם בלי עור פנים דמוי אבו-נפחא חרמן ועם זאת נראות טוב בזכות הזרקה אחת או שתיים בכל כמה חודשים.
מה זה בכלל בוטוקס? אנחנו חיות בעולם שבו אפשר ורצוי לסדר כמעט הכל. אנשים נולדים עם משהו שנראה כמו זקפת בוקר באמצע הפנים ואחרי שבועיים מסתובבים בעולם עם אף סולד, בני אדם שנולדו בתוך מעילי פרווה טבעיים שוכבים שעות תחת לייזרים וזה נחשב מיינסטרים רק כי קים קרדשיאן סיפרה פעם שלמעשה היא התחילה את חייה כפודל מתולתל עד שהיא הסירה את כל שאריות הפרווה. נשים מגיעות לקוסמטיקאיות ומסתובבות שבועות כשהן נראות כמו לאחר עינוי בשמן רותח בימי הביניים רק כי אחר כך אמורות לצמוח להן פנים חדשות מעל הפנים הישנות שלהן. כל אלו בסדר, אבל למלא קמטים אסור - זה של נשים שכל מה שאכפת להן זה איך שהן נראות.
אני רוצה לגלות לכם סוד – לכולנו אכפת מאיך שאנחנו נראות. חלק מרוצות יותר וחלק פחות, יש כאלו שרצות אחוזות אמוק בפארקים רק כדי היכנס לג'ינס, אחרות מבלות 18 שעות בחודש עם פן ביד או מורחות את עצמן בכל כך הרבה קרמים אנטי-אייג'ינג, שאם הם היו עובדים הן היו אמורות להיראות כמו עובר בן שבועיים. ויש כאלו שסתם שהחליטו שהן "אוכלות בריא" שזה שם קוד ל"אני אחפור לך על היתרונות של קייל עד שתרצי להטביע את עצמך בתוך שייק חיטה". כל אחת, לא משנה אם היא רזה, שמנה, נמוכה, גבוהה, ישרה או עקומה, עושה משהו כדי לגרום לעצמה להסתכל במראה ולחייך.
אם אני באמת רוצה לבסס דעה על בוטוקוס, כנראה שאני צריכה לחשוב על כל תעשיית היופי. הרי כולנו עושות משהו – צובעות את השיער, מקעקעות את הגבות, משייפות, חותכות, מורטות או סתם מתלוננות. זו לא חוכמה להגיד שככל שהמצח של מישהי הופך לחלק יותר המוח שלה מתרוקן. זה אמנם מצחיק, אבל לא תמיד נכון. מי החליט שזוג ציצים חדש לנערה שטוחה בת 18 חשוב פחות מזה של מישהי שילדה שלושה ילדים? ולמה זו שעושה 400 כפיפות בטן ועדיין חיה עם צמיגים צריכה להיות גאה יותר מזו שהלכה וקנתה לעצמה שישית קוביות חדשה אצל המנתח?
נראה לי שאני בעד שכל אחת תעשה מה שטוב לה. אם הזרקה מסביב לשפתיים תעשה מישהי מאושרת למרות שהיא כבר לא ממש תצליח לחייך, אני בעד. מזמן למדתי שהאדם היחיד שבאמת אכפת לו ממני זו אני, ואני לא מתכוונת להתנצל על כך ששני קמטים קטנים במצח מעסיקים אותי בזמן שיש ילדים רעבים באפריקה. גם בתל אביב יש אלפי נשים רעבות, קוראים לזה דיאטה.