מדעני מכון ויצמן למדע המשתתפים במשימת החלל ג’ונו של סוכנות החלל האמריקאית נאס”א חישבו את שדה הכבידה, שדה הרוחות וגודל האטמוספרה של כוכב הלכת הגדול במערכת השמש, צדק.
גלילאו גליליי היה אומנם הראשון שהפנה לעברו טלסקופ בתחילת המאה ה־17, אך הכוכב צדק היה מוכר לאדם גם מאות שנים קודם לכן. עם זאת, מאז ימי הקדמונים ועד משימת החלל ג’ונו, ההיכרות עם כוכב הלכת הגדול במערכת השמש נותרה שטחית: איש לא ידע מה קורה מתחת למעטה העננים הסמיך.
כעת, בעזרת נתונים חדשים שהתקבלו מהחללית המקיפה את צדק כל 53 יום מאז יולי 2016, מדעני מכון ויצמן למדע ושותפיהם מפזרים את מסך העננים ומשיבים על אחת השאלות הוותיקות במדעים הפלנטריים: מהי מהות הפסים שאותם ראה גלילאו לפני מאות שנים, ומה עומק האטמוספרה של צדק המאופיינת בזרמי סילון חזקים?
בשלושה מאמרים שמתפרסמים בכתב העת המדעי Nature, מראים החוקרים כי רוחות הסילון החזקות ממזרח למערב - אותן חגורות עננים כהות ובהירות המזוהות עם צדק - עמוקות בהרבה מכפי ששיערו ומגיעות לעומקים של עד 3,000 ק"מ.
כפי שגילו החוקרים, הסערות אדירות הממדים על פני צדק, אשר משתוללות כבר אלפי שנים, מהוות שכבה אטמוספרית אדירה. מהחישוב של פרופ’ יוחאי כספי מהמחלקה למדעי כדור הארץ וכוכבי הלכת, המוביל את אחד המאמרים המתפרסמים ב־Nature, ושותפו לקבוצת המחקר, מדען הסגל ד”ר אלי גלנטי, עולה כי מסת האטמוספרה של צדק מהווה כ־1% מהמסה של צדק כולו.
חישוב עומק הרוחות וממדי האטמוספרה של צדק התאפשר הודות לשילוב בין מדידה מדויקת של שדה הכבידה באמצעות הסטת דופלר של גל רדיו הנשלח מהחללית אל כדור הארץ, לבין מודל תיאורטי של פרופ’ כספי המחבר את שדה הכבידה לשדה הרוחות.
המדידות הראשונות שהגיעו מג’ונו הציגו אסימטריה בשדה הכבידה של צדק בין צפון לדרום - בדומה לאסימטריה ברוחות שניתן לזהות כבר ברמת העננים.