בתור אמא לילד אחד ויחיד בן שנתיים ותשעה חודשים, אני מוצאת את עצמי לא פעם מגיעה למקומות שאני ממש לא אוהבת. בין אם אלו מסיבות יום הולדת מוצפות בילדים צועקים וכמויות סוכר שיכולות להמריץ סוסים, פינות ליטוף מטונפות עם חיות שלא רוצות שילטפו אותן או המקום הנורא ביותר בעולם- הג'ימבורי.
אין הרבה דברים שאני סובלת מהם יותר מאשר להיות בג'ימבורי, אני מעדיפה לנקות את הבית עם מברשת שיניים או להישבע לעבור לחיתולי בד תוך כדי שאני נפטרת ממכונת הכביסה במידה ואכנס להריון פעם נוספת. אני יודעת שלכולנו יש דברים שאנחנו אוהבות יותר ופחות, אבל לפחות לג'ימבופוביה שלי יש סיבות אמיתיות ולגיטימיות.
הדבר הראשון שאני שונאת הוא הטינופת. לא משנה איפה נמצא אותו הג'ימבורי, מי קהל היעד שלו ואם הכניסה אליו היא חינם, עולה עשרה שקלים או דורשת חתימה על ערבות, כולם מטונפים באותה המידה ומשמשים כחממת חיידקים עטופה בצבעים עליזים. בעוד הבן מיני-בוס כבר התרגל לחיידקים של ילדי הגן שלו מכיוון שהוא נתקל בהם (בילדים ובחיידקים) מדי יום, כשכף רגלו הקטנטנה דורכת בתוך בריכת כדורים או עולה על סולם צבעוני, כל מה שאני יכולה לדמיין הוא את המלחמה בין המערכת החיסונית שלו למיליוני חיידקים חדשים לחלוטין שתוקפים מכל פינה. אם הייתי יכולה, הייתי מכניסה אותו לתוך אינקובטור המחלות הזה כשהוא לבוש חליפת אב"כ ונראה כמו אסטרונאוט, אבל אני לא חושבת שזה יהיה לו נוח.
הדבר השני שמטריד את מנוחתי הוא ילדים זרים. כעיקרון, אני לא אוהבת ילדים ולא מתביישת להודות בזה. אני אוהבת את הילד שלי, אני אוהבת את הילדים של חברות שלי ויש עוד כמה שאני מחבבת, אבל ילדים זרים פשוט לא מרגשים אותי. ואני לא חושבת שזה דבר נורא, אני לחלוטין מבינה אמהות אחרות שלא שולפות מצלמה ומתעלפות מגאווה למראה הילד שלי קופץ על רגל אחת או מנגב את הפה במפית למרות שבעיני אלו פעולות שראויות למחיאות כפיים. שבזמן שאני רצה אחוזת אמוק מאחורי ילד שמטפס על כל דבר שהוא מוצא נוצרת אינטראקציה ביני לבין ילדים שלא שייכים לי, ילדים שמשום מה תמיד רוצים שאסתכל איך הם קופצים, רצים או מחטטים באף ויותר מזה, כאלו שמושיבים אותי לשיחה משל הייתי פסיכולוגית ומתחילים לספר על הילדות שלהם.
זה בסדר כמובן, גם חברות שלי מספרות לי סיפורים לא מעניינים, אבל לפחות במקרה הזה אני מקשיבה בעודי לוגמת יין. בנוסף, קצב הדיבור של ילדים הוא שתי מילים בדקה ובריכת הנושאים שלהם רדודה במיוחד, כך שכל מה שאני שומעת הוא סיפורים על אחים שלקחו צעצוע או כלב ששמו לו רצועה. אני לא יודעת מה גרוע יותר, שיחה עם ילד זר שמספר על אבא שאסף אותו מהגן לבוש חולצה אדומה או כשחברותי הרווקות מספרות לי על עוד דייט גרוע מהטינדר. והבעיה הגדולה יותר היא שלאותם הילדים הזרים יש אמהות זרות, ואלו שלא עסוקות באינסטגרם תמיד רוצות לנהל שיחה על שיבולת שועל נטולת גלוטן או גמילה מחיתולים, נושאים שמעניינים אותי אפילו פחות מסיפורי החולצות של הילדים שלהן.
אמהות הגימבורי מתחלקות לשתיים: אלו שאני אוהבת, העסוקות בעצמן שנמנעות מכל מגע אנושי שאינו עם הילד הפרטי שלהן, ואמהות יוגה שכל מה שהן רוצות הוא להסביר לך את הגישה ההוליסטית בגן האנטופוסופי של הילד שלהן שנמצא במרחק 40 דקות נסיעה "אבל לגמרי שווה את זה".
מצד שני, רגע אחרי שאת יולדת את צריכה לספק בידור ליצורים החדשים בחייך. בהתחלה זו יכולה להיות מפית ניר או כדור קטן אבל ככל שהם גדלים הם דורשים יותר, ויש גבול לכמות הפעמים שאפשר להושיב אותם מול טלוויזיה או לקחת אותם להצגה, לא משנה כמה פעילויות אמציא וכמה סיפורים אקריא משום מה אני תמיד מוצאת את עצמי משתנעת לכיוון ג'ימבורי זה או אחר לפחות פעם בשבועיים, כך שנכון להיום החלום הגדול ביותר שלי היום הוא שיהיה לי אחד במרחק הליכה מהבית, כדי שלא אצטרך לנהוג ואוכל לשתות כוס יין בדרך.
בקרו אותי באינסטגרם: @Jennydenson