נכדתי בת ה־8 מקנאה מאוד באחיה הקטן בן ה־7 והדבר יוצר מתח רב בבית. פעם הם היו מסתדרים נפלא וחיו כמו תאומים, אבל היום היא צורחת עליו, לא נותנת לו להיכנס לחדר שלה, וכשבאים חברים שלו היא אפילו מכה אותו. הדבר מאוד פוגע באורח החיים בבית, וכולנו מיואשים. איך אפשר לשפר את התקשורת ביניהם?


“כשתאומים נולדים למציאות הזו ביחד זה בסדר, אבל כשיש הפרש של שנה בין אחים, ועדיין מגדלים אותם כמו תאומים, אפשר בהחלט להרגיש את הפער. ילדים מקנאים כמו שהם אוהבים או שונאים - מדובר ברגש טבעי ולגיטימי. הילדה מקנאה כי אחיה הצעיר נכנס לה באמצע החיים. אם תסתכלי על המציאות בעיניים של ילדה קטנה בת שנה, תביני שהוא לקח ממנה את ההורים שלה ואת תשומת הלב שהיא הייתה צריכה לקבל. חשוב לציין כי קנאה יכולה להוות זרז להתקדמות ועשייה משמעותית.



אין כל ספק כי בתך מנסה להשתלט על המצב, אבל אותי מעניין איך הילד מגיב להתנהגות שלה, ויותר מזה איך את וההורים של הילדים מגיבים לנעשה. הבעיה, לתפיסתי, היא לא הקנאה בין האחים, אלא ההתערבות שלך ושל בעלך. מה שיש לנו כרגע זו 'מכשפה' בת 8 ו'קורבן' בן 7. הרי היא כבר יודעת שההורים שלה יתערבו ויכעסו עליה, והוא יודע שההורים יבואו לעזור לו ולשמור עליו.



הם מודעים למצב וממשיכים לשחזר אותו. נכון, ההתנהגות של הילדה לא בסדר, אבל הוא חייב להתמודד עם אחותו. אני רוצה שכשבאים אליו חברים והיא מתערבת, הוא יוציא אותה החוצה ויעמוד על שלו, ולא ייאלץ לבקש עזרה מהוריו. ברגע שזה יקרה, הם יוכלו למצוא ביניהם את הדרך הכי טובה לתקשר. אם אנחנו רוצים שהילדים האלה יהיו בעוד 20 שנה אחים טובים וקרובים - אנחנו חייבים להניח להם”.



בתי בת ה־7.5 היא ילדה מאוד שקטה וביישנית בכיתה, אבל כשהיא מגיעה הביתה, היא מתפרעת ללא רסן. היא מפריעה לי לדבר בטלפון, מבלגנת את החדר, מתחצפת - ואף קופצת על הספות כשאנחנו מבקרים את סבא וסבתא שלה. למה זה קורה ואיך אוכל להחזיר את הסדר הביתה?
“אנחנו דור שמדבר המון, וכדי לייצר שינוי חשוב לחזור לפעולה. אני לא מתכוונת חלילה לאלימות; ילדים לא צריכים לחטוף נעל גומי כדי לשנות את ההתנהגות שלהם, הם צריכים שההורים שלהם ינקטו יוזמה ויעשו פעולה חינוכית. במקרים שאת מתארת, במקום להגיד לה ‘אל תפריעי לי’, או ‘אל תבלגני את החדר’, את צריכה ללכת לכיוון אחר לגמרי.



אם את רוצה שמשהו יקרה את צריכה לגרום לו לקרות, זאת אומרת שאם אתן הולכות יחד לבקר את סבא וסבתא, תגידי לה בדרך שהפעם את לא מתכוונת לגעור בה ואם היא תחליט לקפוץ על הספה, את תורידי אותה. סביר להניח שאת תצטרכי לעשות זאת כמה וכמה פעמים - בלי לדבר, בלי להסתכל לה בעיניים, פשוט להוריד אותה, עד שהיא תבין”.



אני אם לילדה בת 5.5 שסובלת מחרדת נטישה. היא לא מוכנה להיות דקה בלעדיי, הולכת אחריי לכל מקום, וברגע שאנחנו מביאים בייביסיטר שישמור עליה זה מלווה בבכי קורע לב. אני חייבת לציין שבגן היא דווקא מאוד רגועה, אבל בשאר הזמן זה פשוט קטסטרופלי. איך לדעתך אוכל לפתור את הבעיה?


“חרדת נטישה באה לידי ביטוי בכל שעות היום, ואם היא מצליחה להיכנס לגן ברוגע ובשלווה ולהעביר שם את יומה, הרי שיש כאן כנראה ביטוי לתופעה אחרת - הילדה מנסה לייצר שליטה, להפעיל אותך ולגרום לך להיות איתה. מבחינה רגשית היא נמצאת בגיל שבו היא יודעת שאמא שלה נעדרת - ותחזור. היא מסוגלת להכיל את זה, אבל בוחרת שלא. אני רואה כאן משהו התנהגותי יותר, וככל שהיא מתבגרת זה עלול להתגלגל כמו כדור שלג עד שהילדה תאמין שהיא לא יכולה בלעדייך.



לכן, הייתי רוצה להבין איך הסביבה מתייחסת לזה. אני רוצה שאת בתור אמא שלה תפסיקי להשתמש במושג חרדת נטישה. תביני, שכשאת אומרת מילים כמו טראומה, מצוקה או חרדת נטישה אין סיכוי שתעשי את הדבר הנכון עבור הילדה שלך. במקביל, תפעלי בצורה מדורגת: זה כמו ילד שפוחד מכלבים; איך תלמדו אותו להתגבר על זה? בהתחלה תעברו ליד כלב במדרכה, ואחר כך תיתנו לילד להתקרב אליו בהדרגה. אם את רוצה לצאת בערב, אל תחששי להזמין בייביסיטר, ואם הילדה בוכה תגידי לה שאת סומכת עליה. כך או כך, אני ממליצה בחום שתפני להדרכת הורים שתוכל לכוון אותך לפתרון”.