אני אב לשתי בנות בגילי 5 ו־7. קורים איתן דברים שלתחושתי לא אמורים כבר לקרות: הן באות למיטה שלנו כמעט בכל לילה, מה שמפריע לי ולמרחב הזוגי. בחודש וחצי האחרונים הבנות חזרו לבקש מאיתנו גם לעזור לנקות אותן אחרי השירותים - דבר שלא קרה כבר שנים. בעוד שלאשתי זה פחות מפריע, והיא שמחה למלא את הצורך שהיא חשה שיש לבנות, לי זה מרגיש שהלכנו צעד רחוק מדי אחורה במקום שבו הן אמורות להיות עצמאיות. מה דעתך?
"אתה צודק שחשת בזה. הרשה לי להיות רעה ולומר זאת בצורה ישירה: הבעיה היא לא הבנות - הבעיה היא בזוגתך. כשהיא מאפשרת את כניסתן למיטתכם היא עושה דבר שלא משרת אותן אלא רק אותה. יש בה משהו פנימי, לא מודע, שגורם לה להרגיש שלספק לבנות את בקשותיהן זה אמהות טובה. אמא טובה, בעיניי, זו אמא שמייצרת מצבים שמהם הילדות שלה יכולות להתפתח ולצמוח. אם הייתי שואלת אותה מה היא רוצה שיהיו בגיל 27, היא הייתה עונה לי שאחראיות, עצמאיות, יודעות לדאוג לעצמן וקשובות ודואגות לצרכים של עצמן. את אותה תשובה הייתי מקבלת גם על גיל 17. אין ספק, לילדים זה כיף גדול לישון במיטה של ההורים, אבל אנחנו חיים בחברה המערבית. המיטה של ההורים, בעיניי, היא הרבה יותר ממיטה. היא מין מקדש זוגי, שיש בו רוחניות ומיניות.
זה לא מקום של ילדות, במיוחד כשבן הזוג אומר שלא נוח לו. למעשה, אשתך ממשיכה לעשות מה שבתפיסה שלה טוב לילדות מבלי להתחשב בך - וזה אומר דרשני. זכרו שהן עצמן לא צריכות את זה. זה פוגם בעצמאות שלהן. הרי הן, למעשה, מעירות את עצמן כמעט בכל לילה, מגייסות משהו שמקים אותן משנתן כדי להיכנס למיטה שלך במקום לישון רצוף. גם על ניגוב הטוסיק צריך להגיד חד־משמעית 'לא'. ברגע שמעבירים לילדות את המסר הזה, שזה דבר שבגיל הזה עושים כבר לבד, צריך להפסיק באחת לגשת אליהן, גם אם הן קוראות לכם מהשירותים. היו חביבים אבל גם נחושים ותקיפים".
בני בן השנתיים וחצי היה חולה לאורך תקופה ממושכת והוא מתקשה לחזור לשגרה. בכניסה למעון הוא לא מוכן לעזוב אותנו, וכשאנו משאירים אותו שם, אפילו לכמה שעות, הוא מפסיק לאכול ולשתות. איך נוכל להתמודד עם התנהגותו ולסייע לו לחזור לעצמו?
“חזרת ילדים לשגרה לאחר מחלה עלולה להיות לא קלה עבור כל בני הבית. הילד עבר שבועות מורכבים, אבל אתם כהורים חייבים להיות חזקים, לעטוף אותו ולחזק את המסוגלות שלו, ובו בזמן לזכור שלא לגלות כלפיו רחמים. אתם יכולים להתגמש איתו, אפילו לוותר לו בשעת הצורך, אבל אל לכם לגלות רחמים כלפיו. כשהוא צורח בכניסה למעון תגידו לו: ‘ילדים הולכים לגן והורים הולכים לעבודה. אנחנו יודעים שעוד מעט אתה תתרגל לזה, ילד יקר שלנו’. תחבקו אותו כל הדרך עד הכניסה, לאחר כמה דקות תעבירו אותו לידי המטפלת ותלכו. כשאתם חוזרים תחבקו אותו ותגידו לו כמה שהתגעגעתם”.
אני אמא לילד חכם ומבריק בן שנתיים, שהפך בתקופה האחרונה לתלותי מאוד ומתעקש להיות צמוד אלי כל הזמן. אמי נפטרה כשמלאו לי עשר ומתוך החסך העצום שלי בדמות אם אני מרגישה צורך לרצות אותו ולהעניק לו את כל מה שהוא מבקש. כשהוא נמצא במעון הוא מסתדר נהדר, אבל כשאנו יחד אני פועלת ממש לפי החליל שלו. מה דעתך?
“מאוד הגיוני שבעקבות החסך שלך בדמות אם, מערכת היחסים שלך עם הילד מתנהלת בצורה כזו. ברגע שיש לך מודעות בנושא זה, מה שמאוד משמח אותי, עשית חצי עבודה, ומה שנשאר לך זה להפוך את המודעות שלך להתנהלות פרקטית נכונה במהלך היומיום. עד היום לא לימדת את הילד שלאמא שלו יש עוד רצונות, שהיא לא יכולה להסתובב סביבו. לא גרמת לו להבין שאמא שלו היא ישות אוטונומית. הרגלת אותו שאת דמות משמעותית בחייו, ולכן עלייך לייצר מצבים שבהם הוא ירצה להתמודד לבד. יכול להיות שהוא יבכה ויכעס על השינוי, אבל זה כמו חיסון - כואב לטובתו. כדי שזה יקרה חשוב שתיעזרי בהדרכת הורים, שתעניק לך כוח להתמודד עם הסיטואציה - לטובתך ולטובת הילד”.