גופנו ופעילותו התקינה מתבססים על מספר אבות מזון המספקים לו את כל הדרוש. בין אבני הבניין האלו נמצאים המינרלים, שכל אחד מהם תורם בדרך כזו או אחרת לפעולת הגוף התקינה. אחד מהם הוא האשלגן – יסוד מתכתי אשר מסייע בפעולת השרירים, בשמירה על נוזלי הגוף, בפעולת מערכת העצבים ובשחרור אנרגיה בגוף.
מחסור באשלגן עלול להשפיע על כל אחד מהתהליכים הללו, אך מתברר כי גם עודף אשלגן יכול להיות מסוכן: היפרקלמיה, מצב שבו ריכוז האשלגן בגוף גבוה באופן חריג, עשויה לגרום לכאבי בטן, להקאות ולשלשולים, לתחושת חוסר נוחות כללית ולחולשת שרירים.
עם זאת, הסכנה הגדולה ביותר של היפרקלמיה היא פגיעה בתפקוד הלב: כאשר ריכוז האשלגן גבוה, משתבשת פעולת תאי שריר הלב, עד כדי פרפור חדרים, הפרעות קצב – ובמקרים חמורים גם מוות. הסכנה הזו הופכת גדולה יותר, באופן טבעי, עבור מי שגם כך סובלים מבעיות הקשורות בלב: היפרקלמיה תעלה משמעותית את הסכנה לאירוע לב כזה או אחר, ברמה מסכנת חיים.
המסקנה: כל מקרה של רמת אשלגן גבוהה מחייב טיפול משמעותי, ובהקדם.
כיצד מתרחשת היפרקלמיה?
ישנם כמה גורמים מרכזיים לכך: בעיה בכליות, אשר אמורות לסייע, במצב תקין, להפרשה ולסינון של עודפי האשלגן מהדם, או בעיה בתפקוד תאי הגוף ונטילת תרופות מסוימות, אשר גורמות לעלייה בריכוז האשלגן בדם. בעיקר מדובר בתרופות אשר פועלות על מערכת הורמונים שמקורה ביותרת הכליה - רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון או RAAS – ובכך מובילות לעלייה ברמת האשלגן בדם. (כגון תרופות ליתר לחץ דם, סוכרת, מחלות לב וכליה).
את האשלגן אנחנו מקבלים בעיקר דרך המזון, אך הצטברות עודפי אשלגן בשל צריכה מוגזמת של מזונות עשירים במינרל הזה נחשבת נדירה. לכן, כאשר ישנו עודף באשלגן, לרוב הוא ייגרם בשל אותן סיבות שציינו לעיל.
איך מטפלים בהיפרקלמיה?
ישנן שתי דרכים לטפל בבעיה חמורה זו: האחת – טיפול תזונתי, לא תרופתי, אשר מתרכז בתזונה מתאימה ומאפשר ירידה הדרגתית של רמת האשלגן בגוף. השנייה – טיפול תרופתי, שמתבצע בעזרת תרופות אשר "קושרות" אליהן את האשלגן וכך מאפשרות את יציאת העודפים מהגוף, בצורה מהירה יחסית.
דיאטה דלת אשלגן תהיה לרוב דיאטה שמצריכה הפחתה בצריכת פירות וירקות שאינם מבושלים, השריית תפוחי אדמה במים לפני בישולם, הימנעות מתחליפי מלח ושימוש במלח 'רגיל' בלבד, הימנעות מצריכת משקאות קלים, גרנולה, חמאת בוטנים, חלבונים מן הדג, חלב סויה, אגוזים ושוקולד.
כאן חשוב לציין: דיאטה דלה באשלגן עשויה לסייע, אך לרוב בקצב איטי – ולא תמיד תשפיע על רמת האשלגן בדם, לכל הפחות לא בצורה משמעותית. נדרשת כאן הקפדה יתרה על הנחיות הדיאטה, וזו לרוב קשה לביצוע. כאשר המטופל צורך את אותן תרופות הפוגעות במערכת ה־RAAS, המשימה קשה עוד יותר.
לכן במצבים כאלו ניתן להשתמש בתרופות קושרות אשלגן, או במילים אחרות – תרופות אשר מסייעות בפינוי עודפי האשלגן מהגוף. התרופות הללו למעשה "נצמדות" אל האשלגן, וכך מאפשרות להיפטר ממנו בדרך טבעית.
התרופות נלקחות לרוב לזמן קצר יחסית, ומטופלים רבים מדווחים על קושי בנטילתן, בעיקר בשל מרקם חוֹלִי המקשה על בליעתן. כמו כן, תרופות אלו אומנם מסייעות להוצאת האשלגן מהגוף, אך "מחליפות" אותו בנתרן – כך שהן יכולות לגרום להתפתחות בעיות בריאותיות אחרות, כדוגמת עלייה בלחץ הדם.
כיום נכנסות לשוק תרופות חדישות יותר, "הדור החדש" של קושרי האשלגן, אשר מציעות נטילה נסבלת יותר, והחשוב מכל – מכניסות לגוף סידן ולא נתרן, במקום אשלגן, וכך מסייעות לגוף ולא פוגעות בו.
כמו כן, תרופות אלו ניתנות לנטילה קבועה בהשוואה לתרופות המסורתיות, ובתדירות יומיומית, וכך מסייעות להורדה מהירה ויעילה יותר של רמת האשלגן בגוף ושמירה על רמות תקינות לאורך זמן.
הכותבת היא דיאטנית קלינית, חברת כצט