מחליפה נוף: מעבר דירות תמיד היה עסק מורכב בשבילי

מעבר דירות תמיד היה עסק מורכב בשבילי. מול הרציונל שאמר: הגיע הזמן להמשיך הלאה, תמיד היה הלב. הלב שנקשר אל המקום ואל הרגעים שקרו רק בו במלאכת התכת צירופים. למשל, הרגע ההוא, שאהבת חיי עמדה במפתן הדלת, פסעה פנימה ומאז לא יצאה; הרגע ההוא שהעברנו את החפצים שלנו לדירה המשותפת הראשונה ויצאנו לדרך אחרי רכב קטן של מוביל מיוזע, כשהכבודה שלנו, כלומר רהיטים ספורים, מקרר וינטג' וטייפ דאבל־קאסט, מאיימת להתרסק על הכביש.

לפעמים הרגעים הם נקודתיים ותמציתיים, לפעמים מתמשכים: הלילה הראשון עם התינוק שלנו בדירה שהייתה בתוך אתר בנייה, למשל. למרות הרעש הבלתי פוסק והאבק, אהבתי אותה. ברור למה: שם הפכתי לאמא, שם ראינו את התינוק שלנו עושה את צעדו הראשון. הוא היה מוקסם מההישג, והעולם נראה לו כה משונה ומלהיב כשהזדקף, עד שכל מה שרציתי היה לשמור את התמצית של אותה התרחשות, זו שהופכת סתם רגעים לרגעי התפעמות. 

והיה גם הלילה שבו ישנו לראשונה בבית החדש שלנו. עברתי בין החדרים, נישקתי כל אחד מדרי הבית וידעתי: עכשיו קצת קר וצריך להתרגל, אבל זה רק עניין של זמן. לכל דירה ובית שמורים הרגעים שלהם. לכל אחד מהם אני מכירה תודה.

אל המגזין היומי הגעתי כשהילדים היו תינוקות ממש. הציעו לי לכתוב מדור על הורות, ולי, שמעולם לא הייתה חיבה לחבורות, היה הרבה מה לומר. "סיורי פמפרס", כפי שקראתי להם קצת בהתנשאות, התגלו כמקור נמרץ לנושאים שעליהם אני כותבת מאז שהמדור הזה בא לעולם.

שנים שאני מסתכלת מהצד על חבורות הורים. ברגעים הטובים הם מצחיקים אותי, ברגעים אחרים הם מצליחים להרגיז, ויש כמובן הרבה מפגשים מעוררי מחשבה. כך נולד המדור בשמו המקורי, "הצעקה האחרונה – השיחה האחרונה בגינה", שסיפר את סיפורם של הורים ישראלים ושיתף בהתמודדויותיהם מול המערכות השונות ובדילמות האישיות. כמובן ששמרתי על חיסיון מוחלט בקשר לכל הדמויות. המדור הזה כלל בתוכו גם את "מאמא קולאז'", כלומר אפיון של סוגי אמהות שנתתי בהן סימנים: הספרטנית, המג'ויפת, המסנג'רת, זו שמסרבת להתבגר, וכך הלאה.

האשימו אותי במיזוגניה, כתבו לי טוקבקים מנאצים, והיו גם הרבה חיבוקים כמוסים ווידויים שיישארו ביני לבין הקוראות והקוראים, לנצח נצחים.
אם לחזור לעניין המעבר לדירות חדשות, כבר 15 שנה שאתן ואתם, קוראות וקוראי המגזין, השכנים שלי. מדי יום רביעי אנחנו מברכים זה את זה בברכת בוקר טוב. חלקכם ממשיכים איתי את השיחה גם באמצעות הדואר האלקטרוני, חלקכם מרימים טלפון.

זו הזדמנות טובה לחלוק: אין דבר בודד יותר מכתיבת טור שנשלח אל ואקום גדול ולא ברור אל מי יגיע. אני משערת שזו בדיוק הסיבה לכך שאין דבר שיותר משמח אותי מאנשים זרים שמטריחים את עצמם להשיב לי. זו בעצם הדרך הבטוחה לוודא שאיני כותבת אל חלל ריק ושמצאתי את הדרך אל אחד החדרים שאצלכם בלב. שהמילים אינן מיותרות.

וזהו. אני לא טובה בפרידות ושונאת לארוז, אז אכתוב בתמצית שאני מלקטת את חפציי ועוברת דירה עם המדור, הפעם בלי מוביל מיוזע. היה לי כאן כיף בכל רגע. יש פה עורכות מהחכמות שהכרתי, צוות סקרן וידען, ואני כבר מתגעגעת. החדשות הטובות הן שאני נשארת באותו בניין, ומהשבוע הבא ניפגש בכל שישי ב"מעריב המוסף" עם אותו מדור בדיוק. מעניין איך הנוף שנשקף משם. הישארו עמי. מבטיחה לשתף בכנות.

קריאה ראשונה

בזמנים שנדמה ששום דבר לא ישוב לקדמותו, מסקרן לראות איך התמודדה האנושות עם משברי ענק. בעיתוי נהדר ראה אור "סיפור קטן על יונה ולווייתן", ששב אל הסיפור המקראי על יונה, מהדמויות היותר מסקרנות שהמקרא מציע, אולי בגלל שזהותו לוטה בערפל. הוא מספיק אמיץ בשביל להימלט מהאל, ולברוח ללב ים, הוא כועס מכל הלב ויודע לחזור בו כשצריך, ובכלל, הפעם היחידה שהוא מכונה נביא היא בספר מלכים.

בהנחה שאנחנו זקוקות וזקוקים לדמויות כמו יונה, ספרו של גיל קופטש, עם האיורים של גל שקדי, מעביר את האתגרים של יונה אל הכאן ועכשיו.

האנושות היא אותה אנושות. בחלקה שכחה מהי אחריות חברתית, מהי דרך ארץ ומתי כדאי להגיד: הגיע הזמן לשינוי. מתי אפשר לעצום עיניים ולישון לנוכח המראות, ומתי על אדם לקום ולפעול. דמותו של יונה, כפי שמצייר אותה קופטש במילים ושקדי באיורים, היא דמות נוגעת ללב שברגע מסוים מבינה את מהותה של אחריות חברתית ונכנסת לתפקיד בכל הכוח.

התוצאה היא ספר חכם ומעורר מחשבה על סולידריות, על ייאוש, על התרוממות מהייאוש ועל נקיטת עמדה בדרך אל התיקון. שווה לשים לב גם לקריצה לנושא איכות הסביבה, כחלק מהאחריות החברתית הנדרשת מאיתנו, עוברי אורח בעולם.

וכך זה נפתח: "בָּעִיר נִינְוֵה, בִּשְׁכוּנָה מְשֻׁנָּה, חַי לוֹ אִישׁ שֶׁקָּרְאוּ לוֹ יוֹנָה./ כְּשֶׁאָמַר לַשְּׁכֵנִים "בֹּקֶר טוֹב," אָמְרוּ לוֹ "תִּסְתֹּם." כְּשֶׁבִּקֵּשׁ עֶזְרָה, בָּעֲטוּ בּוֹ בַּמָּקוֹם./ וּכְשֶׁעָמַד בַּתּוֹר לִגְלִידָה, יַלְדָּה אַחַת דָּחֲפָה אוֹתוֹ הַצִּדָּה./ אָז הוּא חָשַׁב וְחָשַׁב וּמָצָא פִּתְרוֹן – הוּא הֶחְלִיט פָּשׁוּט לָלֶכֶת לִישֹׁן". ד
 "סיפור קטן על יונה ולווייתן" מאת גיל קופטש.

בדק בית

קחו לעצמכם 30 דקות, אספו ארבעה־שישה מבנות ובני הבית, ושבו לשחק ב"ביג דיל", משחק שמיועד לבני 7 ומעלה. המשחק הוא הגרסה העברית

ל־Cover your A$$ets, משחק קלפים מתוחכם וקצבי. כל שחקן צובר צמדי נכסים יקרי ערך ומעמיד אותם בערימה זה על גבי זה בדרכו להיות מיליונר. ככל שערימת הנכסים גבוהה יותר, כך גם הסכנה גוברת, כי השותפים האחרים חומדים אותה. מי שברשותו קלף נכס הזהה לשלכם, רשאי לאתגר את צמדי הנכסים שלכם על ידי הצגתו בפניכם, ותצטרכו להתמודד מולו בעזרת הצגת קלפי ג'וקר או קלפי נכס זהה, אחרת הנכסים שלכם בסכנה. נכס של ממש לא יצא לכם מזה, אבל המשחק עצמו מהנה ואפשר לשחק כמה וכמה ממנו ברצף כדי להעביר את הזמן.