אוכלים אבק בדרכים: מסע אל העבר עם הרכב של העתיד

מפת הדרכים
השותף לדרך: וויה פרי
יציאה: יער חרובית
על הדרך: מסלול אופניים, נהיגת שטח לתל צפית, מערות לוזית
סיום: תל לכיש
קושי הליכה: בינוני
האטרקציה המרכזית: שמורת תל לכיש

על הקשר העמוק שיש לעם ישראל עם הארץ הזו אין צורך להרחיב. אנחנו שומעים עליו תמיד. כשעמדתי ברוח ובטפטופי הגשם הראשונים של הסתיו הישראלי בראש תל לכיש, החיבור הזה הפך למוחשי יותר מתמיד. זו הייתה הדרך.

השותפה שלי למסע הייתה וויה פרי, רכב חשמלי יוקרתי, מהודר מאוד, וכמו שגיליתי בהמשך, גם בעל יכולת מפתיעה ויוצאת דופן לנסיעת שטח. וויה היא אגב רק ראש החץ של קבוצת רכב ענקית בשם דונגפנג, שעתידה להרחיב את היצע הדגמים שלה גם עם רכב חשמלי קטן בשם BOX, שעתיד להגיע במחיר שעשוי לצרף נהגים רבים לעולם החשמלי.

וויה פרי, למי שאינו מכיר, היא SUV חשמלי גדול עם בסיס גלגלים של 296 ס"מ ואורך של 4.9 מטר. בהחלט מרשים. ההנעה כפולה משני מנועים חשמליים המפיקים יחדיו 489 כ”ס ו־73.4 קג”מ, ואלו מוזנים מסוללה עם קיבולת של 106.5 קוט”ש המקנה טווח רשמי של 500 ק"מ. לצד ריפודי העור הטבעוני, הדשבורד עם שלושת המסכים ושינוי הגובה, המושבים המחוממים, המאווררים ובעלי יכולות העיסוי ומערכת השמע – מה שהכי עניין אותנו בטיול הזה היה מצב נהיגת שטח של בורר המצבים וכן האפשרות להרים את מתלי האוויר ל־213 מ”מ מעל לשביל.
וכך, בבוקרו של יום סתווי נוטף גשם, הרמתי בלם חניה חשמלי בחניון פארק הלוחם ביער חרובית. את היער הזה אני מכיר היטב בעיקר בזכות מסלול האופניים המעניין שבו. אם אתם רוכבי הרים בעלי יכולת טכנית סבירה וכושר טוב, אני ממליץ בחום. מסלול הרכיבה מסומן היטב, ולהרפתקנים יש גם לא מעט סינגלים “פיראטיים” מעניינים.

בלי אתגרים

אחרי הקפה ובורקס התרד של הבוקר המשכנו בכביש המוביל לתחנת הכוח דליה. שני פיתולים ופסי האטה אחר כך, האספלט נגמר, והשביל מתחיל. בנקודה הזו בחרתי במצב OUTING של בורר מצבי הנהיגה ב־FREE “שלי”, ואחרי כמה שניות של הוקוס פוקוס אוטומוטיבי, הגחון התרומם והמשכתי בקצב מדוד לעבר תל צפית. הגשם שירד – בעוצמה מפתיעה – יצר די מהר בוץ ראשון וחמוד במיוחד שחיבק את הכנפיים והגלגלים הגדולים בהתלהבות שנשמעה היטב.

לתל צפית יש היסטוריה ארוכה מאוד הקשורה גם אלינו, אבל פחות “שלנו”. כלומר, צאו מן הרכב וגלו אותה במסלול הליכה רגלי המתפתל ומטפס לראש התל. טיול לא קשה ולא קל של כשעה וקצת. בתל הגדול, מהגדולים בארץ, יש ממצאי התיישבות מתקופת הברונזה, כ־4,000 שנה לפני הספירה. בין עיר מבצר בתקופת הברזל למצודה צלבנית – המיקום האסטרטגי של תל צפית היה מוקד משיכה לא רק לסוחרים אלא גם לצבאות הזרים שחמדו את הארץ לאורך השנים. תל צפית מוזכר גם בתנ”ך, הפעם כעיר “גת”, ובמקום התגלו ממצאים המעידים כי בתל הזה התגורר מיודענו גוליית. כולנו זוכרים היטב איך הסיפור הזה הסתיים.

יצאנו מהתל ופנינו שמאלה בסימון שבילים כחול שבהמשך הופך לשחור - לסובב תל צפית. הדרך היא דרך עפר נוחה לנסיעה, ורק צריך לזכור שב־40 קמ”ש הרכב יורד ממצב “שטח” למצב “קומפורט”. אז המשכנו לאט והקפנו את התל ממערב ובהמשך מדרום, מעט חריצי מים ושיפועים לא היו אתגר אמיתי לרכב, והמשכנו לעקוב אחרי הסימון השחור ששינה מגמה לכיוון מזרח.

מוצא השביל הוא בכביש 353, קרוב לצומת הכניסה למושב לוזית. השטח אפשר לנו לצאת לצומת בנקודה שאפשרה פנייה שמאלה – היציאה המסומנת מחייבת רק פנייה ימינה בזכות פס הפרדה לבן בכביש ופיתול ללא שדה ראייה בכלל. הימנעו מסכנות מיותרות בבקשה.

היסטוריה עתיקה

מערות לוזית לצערנו עדיין סגורות, אז המשכנו על הכביש המתפתל לכיוון שריגים. זו גם הייתה הזדמנות לנצל את המצב הדינמי של וויה פרי. בחירה במצבPERF, כלומר ספורט, והרכב יורד ומשתופף על הכביש, תפוקת הכוח הופכת לאנרגטית במיוחד, והמתלים מתהדקים. פתאום הידיים אוחזות ברכב כביש מהיר וחזק, הזולל את הפיתולים של הכביש באותו התיאבון כמו שבלס את רגבי העפר רק כמה דקות קודם לכן. נייס!
הכביש לכיוון לכיש זימן לנו משאיות וטראפיק. לקחנו את מה שיכולנו בנהיגה זורמת – וכשהיא פחות זרמה, פשוט התרווחנו והגברנו את הווליום כדי ליהנות מהניואנסים החריפים של מאיר אריאל. תענוג.

מכביש 35 פנינו בכיכר של צומת לכיש לכביש 3415 ולתל לכיש. אומנם אנו זועפים כשצריך לשלם כדי להיכנס למקומות האלה, אבל אחרי שראינו את המצגת המרשימה ואת ההשקעה בשמירה (ואולי בעתיד גם שחזור מקיף יותר) - שילמנו בשמחה את 28 השקלים. הכניסה לתל בלבד חופשית ופתוחה 24 שעות. אבל המצגת מעולה ולא היינו ממליצים לוותר עליה.

לתל היסטוריה עתיקה מאוד, עוד מתקופת הברונזה, כשחרבה לכיש וחזרה לחיים עם כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון. עם השנים גדלה וצמחה והייתה שנייה בחשיבותה הכלכלית רק לירושלים. במצגת השחזור אפשר לחוות את נפילת העיר בימי המלך רחבעם בידי האשורים, 700 שנה לפני הספירה. תבליטים שהתגלו בעיר נינווה (עיראק של ימינו) מתארים את כיבוש לכיש, מסע של 1,200 ק"מ לשבויי המלחמה והשלל והצגתם בפני סנחריב, מלך אשור. שחזור של התבליטים קיים באולם המצגת – מרתק בכל קנה מידה.

בסיור בתל אפשר לראות את הסוללה שבנו האשורים לפיצוח החומות הדרומיות של העיר, את הביצורים והמגדלים וכן את הארמון המשקיף על הסביבה ועל מושב לכיש של ימינו. המשך המסלול מביא אותנו לבאר מאוד עמוקה – 44 מטר. מפחיד להציץ פנימה וגם לפגוש את עץ השדים המפורסם, השומר על מי הבאר ולוחש להולכים לידו למהר ולחזור עם הדליים המלאים.

חזרנו לוויה והמשכנו ללופ נהיגה עורפי. המשכנו מזרחה על כביש 3415 עד לכיכר אמציה, ומשם שמאלה לכביש 358 עד לכיכר של צומת להב. במצב ECO צריכת הזרם של הרכב הייתה מתונה מאד והנסיעה רגועה, שקטה ונעימה. רק אוושת צמיגים מרוחקת, המשנה תדר בהרמוניה עם פני הכביש המשתנים. בכיכר של צומת להב פנינו מערבה לכביש 325, ומשם מערבה לדבירה, לכביש 6 צפונה בכיוון הבית.

במהלך כל היום הזה ביקרנו פעם אחת בעמדת טעינה מהירה. בעת החיבור הרכב היה על 52% טעינה, והוא קיבל 31 קוט”ש לסוללה הגדולה ב־27 דקות בלבד, עם שיא הספק של 94.5 קו”ט. עצירה סבירה בהחלט וחילוץ עצמות אחרי כמה שעות על הכביש. אספרסו כפול אחד פלוס טילון, ואנחנו בדרך הביתה.

הכתבה מתפרסמת בשיתוף עם חברת מטרו מוטו