כמו בשיר “בבוקר בבוקר” שהעניק לשלמה ארצי את הזכייה בפסטיבל הזמר והפזמון 73’, גם דוגמנית העבר סמדר גנזי פתאום קמה בבוקר אחד ואם היא לא הרגישה שהיא עם, כדברי השיר, היא הרגישה שהיא תנועה והתחילה ללכת עם מה שהפך למוטו של חייה. “זה בדיוק הסיפור שלי”, מאשרת גנזי. “ביום שבו השמעתי לראשונה את צמד המילים פרו־אייג’ינג, קמה התנועה הדוגלת בכך”.



“ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום”, כתב אמיר גלבוע בהמשך. גם את קראת שלום, או שהנפת את נס המרד?
“גם וגם. קודם כל אני פרו, אני בעד. אכפת לי מנערות. אכפת לי מנשים. מצד שני, התמרדתי נגד הלחץ של תעשיית האנטי־אייג’ינג, הסוגדת לנעורים ותובעת מאיתנו לשפץ את עצמנו כל הזמן. פה אני נושאת בגאון את דגל המרד”.
 

מתברר שגנזי, מי שהייתה מכוהנות היופי, נשאבה לכך בנסיבות דרמטיות. “זה קרה לי לפני ארבע שנים, כשמצאתי את עצמי מאושפזת באיכילוב עם אינפוזיה בווריד וקודחת מחום של 40 מעלות”, היא משחזרת. “התפוצצות של שתל, שהושם אצלי לפני שנים אחדות בניתוח להגדלת החזה, גרמה לסיליקון להתחיל לנדוד לי בגוף, עד כדי כך שכבר הייתי בסכנת חיים. אז קלטתי שגם אני, כמי שקיבלה מגיל 40 הצעות מפתות ל’הצערה’, מקורבנות האנטי־אייג’ינג. הבנתי שפנו אלי מרצון לנצל אותי כדוגמנית עבר, אבל ככל שהסתכלתי על עצמי במראה, לא היה לי ברור מה לא בסדר בי ואיזה צורך היה לתקן מה שלא היה מקולקל בעיניי. לימים, כאמור בבית החולים, נפקחו עיניי. שם הייתה ההתפוצצות”.

סמדר גנזי. קרדיט: אריאל בשור

 
עד אז הכל היה מושלם?
“בכלל לא. בשנות ה־80, בשיא פולחן היופי וההערצה אלי, רק חיפשתי אצלי פגמים שלמעשה לא היו בי. אם היו לי מותניים רחבים, מי קבע שזה לא בסדר? ומי קבע שהשיניים הבולטות שלי לא בסדר? אבל לכן לא אהבתי את עצמי, וזה היה מטורף, אם כי אז הספורטאית שתמיד הייתי הגנה עליי”.

אם נשים בצד את ההערצה כלפייך, מקצועית שילמת מחיר בגין המותניים הרחבים?
“שלא כמו היום, בעידן השמיים הפתוחים, אז נסיעה לתצוגת אופנה בחו”ל נחשבה לפסגת הקריירה של דוגמנית. אותי לקחו פחות להציג בגדי ים בחו”ל, ואם כבר אז כברירת מחדל”.
 
באומרך שאת קורבן של תעשיית האופנה והיופי, מה את עושה כדי למנוע גורל דומה מאחרות?
“מזלן של דוגמניות מאוד צעירות שמגיעות אליי בתור מארגנת תצוגות אופנה ומוצאות אותי כמנטורית שלהן, בניגוד לחברותיהן שמושלכות כגורות לגוב האריות. אני לא רק מלמדת אותן איך לצעוד על מסלול, אלא גם מדריכה אותן לזהות מתי הן מוטרדות. שהרי ילדה בת 13 לא יודעת מתי היא מוטרדת. ממני הן יוצאות עם ידיעה כמה זה חשוב לספר”.

לא תאמרי להן שכל העניין אולי מוקדם מדי לגביהן?
“אין טעם שאומר זאת. הן עד כדי כך חדורות מטרה, שאם לא אקבל אותן, הן ידעו להיכנס לתחום בלעדיי - וזה לא יהיה לטובתן. אבל אם הן יבואו להרצאה שלי, הן יראו אותי קורעת את מסיכת הזוהר המזויפת ומראה את האמת. זה לא כפי שקרה לי, כשאף אחד לא הזהיר אותי כמה מסוכן לשים שתלים בחזה. הנעורים הם בני חלוף, ואי אפשר להיאחז במה שלא ניתן לאחיזה. אם ברור שזקנה היא משהו שאי אפשר למנוע, למה להיכנס לשדה הקרב הזה? הרי בכל מקרה מזדקנים. אם את מזריקה ומנסה להעלים את הקמטים שלך, את לא נעשית יותר צעירה. זה פתטי”.

אם את מזכירה שדה קרב, מיהם הגייסות שמאחורייך?
“הפעילויות שלי נגד האנטי־אייג’ינג, מה שהביא משמעות לחיי. זאת השליחות שלי בעולם. משמעות בחיים שווה יותר מכל פרסום ותהילה, מה גם שמבחינתי אני מפורסמת בזכות מה שעשיתי בעבר, וזה משרת את מה שאני עושה כיום. לא הייתי מעזה לצאת למאבק ציבורי בלי להיות דוגמה בעצמי. קצת גוונים, זה מה שאני מרשה לעצמי בשיער, אם כי אני תמיד מבקשת מהספר שישאיר קצת אפור משיער השיבה שלי. שיראו את הגיל שלי. אני בהחלט גאה בו”.
 
המסלול הספורטיבי 
סמדר כהן, סמדי עבור בני משפחתה, נולדה לפני כמעט 57 שנה בקריית מוצקין כבתם של מורה לנהיגה ושל נהג משאית ב”סולל בונה”. “אני עצמי שואלת איך יצאה להם אחת כמוני”, היא מעירה. “כספורטאית בהתעמלות קרקע ומכשירים, גם כמי שרקדה בלהקות של ריקודי עם, לא היו לי מחשבות לגבי עולם הזוהר, מה גם שהייתי המשקפופרית של הכיתה ולא מלכת היופי שלה. אפילו זוכרים אותי משם כביישנית, ומשהו מזה נשאר אצלי עד היום”.

ובאשר לגובה?
“אני 1.73 מטר, אז זה הספיק. היום לו הייתי נערה שרוצה להיות דוגמנית, היה לי מאוד קשה להיכנס לתחום, אלא אם כן הייתי יפהפייה כמו שלומית מלכה”.

מתי התוודעת למקצוע הדוגמנות?
“החלום שלי היה להיות מורה לחינוך גופני. בגיל 18 הלכתי ללמוד בווינגייט במסגרת העתודה הפדגוגית והתגייסתי לחיל האוויר כמד”סית. על הדוגמנות שמעתי רק בגיל 21, שבו היום לא מעט דוגמניות נפלטות. לא לכולן ברור שמדובר במקצוע עם חיי מדף קצרים”.

מה קרה לך בגיל 21?
“עברתי לגור בדירה שכורה בחיפה וסתם כך הלכתי לבלות בפאב. בעיקרון אני אדם חברותי, אחת שמדברת עם אנשים. במקרה, אולי לא במקרה, עמדה שם לידי בחורה בלונדינית, 1.80 מטר. בעודי לוגמת איזה דרינק, מה שאני לא עושה היום, פתאום היא שאלה אותי: ‘בא לך להיות דוגמנית?’ ‘אני?’, התפלאתי. מה לספורטאית כמוני ולעולם הזה? היא השיבה ב’דווקא יש לך נתונים’ והציגה את עצמה כדוגמנית”.

סמדר גנזי בשנת 1990. קרדיט: גרי אברמוביץ


ניסית לדחות אותה?
“לא. בשבילי זה היה עוד ממד ספורטיבי בחיים. אמרתי לעצמי שאעשה תצוגה אחת כדי שתהיה לי חוויה מגניבה לספר עליה לנכדים. כך היה. השתתפתי בתצוגה וכשהוצעו לי אחריה תאריכים, לא התנגדתי. האמת, לא היה לי שום מושג לאן אני נכנסת”.

לאן נכנסת?
“מצאתי את עצמי בעולם שאומנם יש בו צדדים מקסימים, הכרתי בו אנשים נהדרים שעד היום אני בקשר איתם, אבל מצד שני גיליתי שלאותו עולם יש השפעה לא טובה על נשים ועל נערות. מעמידים בפניהן אידיאל יופי צר ומנסים לדרבן אותן להשתוות אליו”.

היו ניסיונות הטרדה?
“כל החיים ניסו להטריד אותי. הדעה הרווחת תמיד הייתה שדמן של דוגמניות הוא הפקר. לא אגיד לך כמה פעמים שלחו ידיים לעברי. גם אם ידעתי להגן על עצמי, עברתי אפיזודות שאם הייתי חווה אותן היום, הן היו מסתיימות בסטירה מצדי. אגב, הטרדה מינית ראשונה חוויתי שנים קודם לכן אצל מורה למתמטיקה. אז רצתי הביתה ומילה לא אמרתי על זה, אף על פי שצריך לספר בזמן אמת. רק בשנים האחרונות העזתי לשתף בכך את אמי”.

כמקפצה שלה אל צמרת הדוגמנות של שנות ה־80 שימש לה המעבר לעיר הגדולה בעקבות הצלחתה הראשונית באזור חיפה והצפון. “תל אביב הייתה אז בשבילי כמו שניו יורק היום לדוגמנית צעירה”, היא מציינת.

מה לדעתך הפך אותך לכוכבת?
“נראה לי שזה היה הווייב החיובי שלי בתור אופטימיסטית חסרת תקנה עם חיוך נצחי”.

בכל זאת, לא נהיית דוגמנית על.
“דגמנתי המון בתצוגות אופנה, הצטלמתי בלי סוף, היו לי נסיעות לחו”ל, אבל לא נהייתי דוגמנית בינלאומית. אולי ככה הקארמה שלי”.

בתוך שנים אחדות פרשה מהמסלול בגיל 28. “לא הרגשתי פגת תוקף, אבל נמאס לי מהסיפור”, היא טוענת. “הרי זה לא תחום עם עומק, שניתן להתפתח בו מבחינה אינטלקטואלית. כולה דוגמנית. כמה אפשר להתמיד בעולם שאי אפשר להתכחש לכך שיש בו משהו רדוד?”
 
כוכבת המסלול שברה את הכלים והלכה ללמוד משחק בסטודיו יורם לוינשטיין. “רציתי להמשיך על הבמה, אבל לא כפלקט”. בהרפתקת המשחק הקצרה שלה השתתפה, בין השאר, בגרסה הראשונית של הצגת הלהיט “הערב רוקדים” בתיאטרון יפו, שמחר תחודש בבכורה חגיגית בלעדיה. “אני הבאתי לשם את חברתי מהדוגמנות, רונית אלקבץ זיכרונה לברכה - וכל השאר היסטוריה”, היא מספרת.
 
עד מהרה פרשה מהמשחק ופתחה את חברת “אקסטרווגנזי”, שעוסקת בהפקה ובבימוי של תצוגות אופנה למיטב המעצבים בארץ. “אני אוהבת למשוך בחוטים ולא התאים לי לשחק בהצגות של אחרים ולהיות תלויה באודישנים”, מסבירה גנזי, שבגיל מבוגר רתמה את עצמה ללימודים לתואר ראשון במכון וינגייט. בד בבד התנסתה במסלול חיים לא שגרתי. “חיי המשפחה שלי היו אלטרנטיביים ולא קונסרבטיביים”, היא מעירה. “תמיד שברתי מוסכמות”.

גנזי התחתנה פעמיים. בגיל 19 וחצי, “ילדונת” כדבריה, נישאה נישואי בוסר לעופר גנזי ומכאן שם משפחתה. גם נישואיה עם דן תורן - “איש יקר” כהגדרתה - לא החזיקו מעמד, “אבל נשארנו חברים טובים”. את ילדיה הביאה לעולם מחוץ לנישואים. יעל (25), סטודנטית לתקשורת ויד ימינה בתצוגות, היא בתו של נער הזוהר המנוח משה שגיב, ואיתי (15) הוא בנו של איש הספורט אריה מליניאק.
 
גנזי מתחזקת את עצמה באמצעות הקפדה על תזונה מאוזנת ובריאה ועל עיסוק בספורט, כולל ריצות שדה ואירובי. אם יקראו לה לחזור לדוגמנות צילום בלבד, לא מסלול, היא מוכנה ומזומנה.

ברוך הבא

לסיום, נחזור לפרו־אייג’ינג. גנזי, המברכת כל קמט שצץ אצלה בברכת “ברוך הבא”, היא לא חביבתם של המנתחים הפלסטיים. “איזה ריפוי יש בכך שרופא מזריק זריקה היאלורונית לנערה בת 17 בשביל לנפח לה את השפתיים כדי שכביכול תיראה יותר טוב בסלפי?” היא תוהה. “בעיניי זאת התכחשות לשבועה שלהם כרופאים כשהם חותכים לאישה את הפנים כדי להסתיר למראית עין קמטים. קמטים אינם מחלה, בוודאי לא פגמים, ולמעשה הם סיפור החיים שלנו. מדונה נראית מפוחלצת באופן נוראי. מדוע היא חוששת להסתובב עם פנים של אישה בת 60? ואם חברתי הנהדרת גלית גוטמן לא יכולה להופיע בטלוויזיה בלי הזרקות, לאן נגיע?”
 
ועוד הבהרה: “אני לא שוטרת בוטוקס, לא אעשה אאוטינג לכל מי שנכנסת לצרה הזאת, אבל לא אעצור ולא אוותר”.