הפעם הראשונה שבה כולם התחילו לשנות את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לפרצופים של סלבס הדומים להם, הייתה, נדמה לי, בפברואר 2013. חשבתי אז שזה הדבר הכי מגניב שקרה לרשת האינטרנט מאז שהומצאה. זו הייתה תקופה נאיבית יותר, שבה כל תופעה ברשת החברתית נתנה תחושה של אחדות, קולקטיביות - ״כולנו צעירים, גזעיים, פרועים ודומים לברוק שיל-דס״.
זה היה מגניב כמו לכתוב סטטוס מסתורי על איפה את אוהבת להניח את התיק שלך, ולגרום לכולם לחשוב שאת שובבה שעושה סקס על שולחן הסלון (כחלק משבוע המודעות למלחמה בסרטן השד). אני די משוכנעת אפילו שהייתי הראשונה לזהות את הפוטנציאל הקומי הטמון בשבוע הדופלגנגר, ובמקום לחפש לעצמי אחות תאומה מעולם הסלב (כי אין כזו), פשוט הדבקתי תמונה של בר רפאלי. ההומור, אתם מבינים, טמון בכך שאני דומה יותר לשיזף רפאלי, מאשר לבר.
זכיתי ל-70 לייקים, מספר שיא בזמנו (כאמור, תקופה נאיבית בהרבה), והייתי מאוד מרוצה מעצמי באופן כללי. בשנה שלאחר מכן, כשגנבו לי את רעיון התמונה של בר, עברתי למישור הגברים המתולתלים והמשופמים. התחלתי בדודו זר (עוד הצלחה מסחררת בגזרת הלייקים) ואחר כך החלפתי את התמונה לזו של סקריץ', החנון המיתולוגי מ״הצלצול הגואל״ (הצלחה מסחררת הרבה פחות), ומשם זה כבר הלך והתדרדר למחוזות ליונל ריצ'י בהארד קור אייטיז וכן הלאה.
שבוע הדופלגנגר, למקרה שהפיד שלכם חף מג׳וני דפ וג׳ניפר לורנס, הוא מסורת שנתית שהחלה ב-2010. האגדה מספרת (וכשאני כותבת ״אגדה״, אני מתכוונת כמובן לוויקיפדיה), שאדם בשם בוב פאטל שינה את תמונתו לזו של טום סלק ואחריו נהו כולם. אבל, ככל הנראה, אותו פאטל הוא דמות בדיונית, והעקבות מובילות בכלל לעמוד פייסבוק שנקרא Doppelganger Week. המילה דופלגנגר לקוחה מגרמנית, ומשמעותה רוח תאומה, או משהו בסגנון. המסורת נחתה בישראל באיחור אופנתי של שלוש שנים, ומאז, כמו כל מסורת אמריקאית למופת, אימצנו אותה בחום.
מסורות כאלו היו עסק נחמד. לכמה ימים בשנה, יכולנו להרגיש חלק ממשהו שהוא גדול מאיתנו, רק בלי כל הקטע המבאס של ממש להתאמץ בשביל זה, בדומה למנהג החלפת תמונת הפרופיל בימי הזיכרון או ברגעים לאומיים קשים, ואפילו עולמיים. החלפת את תמונת הפרופיל שלך לכיתוב Je Suis Charlie? ברכות, גם אתה חלק מהמאבק בטרור. כן, זה עד כדי כך קל. או לפחות ככה היינו רוצים לחשוב.
אלא שאז נכנסה לתוקף המסורת של המסורות, ואחרי שלוש שנים שבהן בתחילת פברואר כולם מחליפים את תמונות הפרופיל שלהם בחוסר מקוריות משווע, אופפת את כל העניין תחושה קשה של מיצוי, ויותר מכך, תחושה מעיקה של זיוף. עצוב להודות בכך, אבל נדמה שהגענו לשלב הזה ביחסינו עם פייסבוק, שבו ברור לנו שתחושת הקולקטיביות היא פברוק וירטואלי חסר טעם.
אנחנו לא מאוחדים כולנו במגניבות הפוחזת שלנו, ובכמיהה הכמוסה להידמות לאיזה כוכב יפהפה, ממש כשם שאנחנו לא מאוחדים בדעות הפוליטיות שלנו או ברצון לחולל איזה שינוי לטובה בעולם. למעשה, ככל שאנחנו פעילים יותר בפייסבוק, כך אנחנו מבודדים יותר זה מזה. השיח ברשתות החברתיות נעשה אלים בהרבה מאז 2013, והשנאה ההדדית גואה בו מיום ליום. זה לא פחות מייאש לקרוא שרשור התעמרויות וקללות, אפילו אם בראד פיט ורנה זלווגר מככבים בו.
כל זה לא אומר, כמובן, שנמנעתי מהחלפת תמונת הפרופיל שלי השנה. בינתיים כבר הספקתי להתהדר בתמונה של ניסים גרמה ואחר כך גם בזו של אל ינקוביץ' המוזר. מלאי הגברים המתולתלים מהאייטיז הולך ואוזל לי, אבל זה רק משום שאני עדיין בטוחה שזה מצחיק. לפי כמות הלייקים המזערית שקיבלתי, אני מתחילה לחשוב שכמו שבוע הדופלגנגר כולו, זה כבר לא. ♦