שבוע חדש, חברה מסחרית חדשה משחקת עם גבולות העצבים שלנו. הפעם על הכוונת, כפי שכולכם כבר הספקתם לראות בפייסבוק, רשת ההמבורגרים אגאדיר שהלכה על קמפיין חדש ומעודן טעם שבו היא מקבילה בין הטעם האנין של סועדי הרשת לטעם האנין של גברים מזדקנים שמתהדרים בכוסיות צעירות על זרועם.

דבר ראשון, תרשו לי להמשיך את קו המחשבה שאיתו התחלתי בשבוע שעבר – ממש כמו במקרה של קסטרו, אין לי בעיה עם 95% מהבחירות של החברות המסחריות. מבחינתי, לא מדובר בגופים שנועדו לשנות את החברה שאנחנו חיים בה, אלא גופים למטרות רווח. בנוסף, לא הצלחתי לשים את האצבע על המעיין שממנו פרץ אלמנט ההפתעה שתקף את כולם למראה הקמפיין.
אגאדיר היא חברה שמשחקת כבר כמה שנים על מגרש הקמפיינים השנויים במחלוקת, בדומה לחברות מסחריות בינלאומיות דוגמת חברת האופנה אמריקן אפרל (חברה שכבר כמה שנים נעה בין סקנדל לידיעות על פשיטת רגל). כן, למרות הצקצוק הקולקטיבי, מדובר בקמפיין שצמח על קרקע פורייה. זה כבר כמה שנים שהקמפיינים של אגאדיר מתהדרים בפרובוקציה כערך ומשתעשעים בהקבלה השנויה במחלוקת בין בשר נשי נחשק על העצמות לבשר חייתי מעורר תיאבון על האש. כבר בשנת 2009 החברה יזמה לוח שנה עם דוגמניות ששקיות טייק אוויי מכסות את ראשן. ב־2010 יצא קמפיין של החברה שהציג דוגמניות צעירות והתהדר בשפה ויזואלית כמעט זהה לזו של הקמפיינים לבית אמריקן אפרל. בהמשך הגיע שיתוף פעולה עם מגזין בלייזר. ללא ספק ובלי בושה - אגאדיר בהחלט פונים עם הפרסום שלהם לקהל של גברים חרמנים וסטרייטים. תכלס, החודש היה כנראה החודש האידיאלי שלהם לעשות שיתוף פעולה עם גולדסטאר, עוד חברה שחטפה לאחרונה אש על חוסר הרגישות שלה לגבי כל מה שפוליטיקלי קורקט.
אני חייבת להודות - קמפיינים, פרסומות ואדיטוריאלס שערורייתיים לרוב לא מזיזים לי. אני מבינה שמדובר בחלק מהמשחק של חברות מסחריות שצריכות למתוח בכל פעם מעט יותר את הגבול על מנת להמשיך ולעורר את העניין שלנו בהם. ראיתי כבר כל כך הרבה פרסומות מזעזעות ב־32 שנות חיי, כך שכדי שאני באמת אזדעזע מקמפיין הוא צריך להיות באמת חסר תקנה. כמי שמבינה בנבכי תעשיית האופנה ונחשפה לקמפיינים כמו אלו של המותג אמריקן אפרל, המהלך של אגאדיר - להשתמש בשפה הוויזואלית המחפצנת את בשר האישה ומאפיינת קמפיינים של מותגי אופנה על מנת למכור בשר בפועל – הוא יותר מקורי מאשר מחריד. השבוע צפיתי בפולמוס שעורר הקמפיין, חייכתי בנמנום אופייני וחשבתי לעצמי שאם לאגאדיר תהיה עסקית לייט־נייט במחיר שאני פשוט לא אוכל לוותר עליו, אני לחלוטין אזמין טייק אוויי מתישהו בהמשך השבוע. תקראו לי צרכנית ללא מצפון - אבל בסופו של יום כשאני באה לקנות לא מזיז לי קמפיין מטומטם, מזיז לי כמה בתכלס יוצא לי החשבון בקופה.

***** 
ועכשיו אני הולכת לקחת את כל מה שכתבתי בטור הזה ולדחוף אותו למקום שבו לא זורחת השמש. או לפחות לסייג אותו במעט. בניגוד אלי, אישה בעלת תודעה חברתית מעוצבת למדי ויציבות רגשית, לעולם הפרסום בהחלט עשויה להיות השפעה פוגענית למדי על מוחות צעירים ומושפעים יותר, ובשבילם, גם קמפיין שבי מעורר במקרה הגרוע נחירת בוז, עשוי להוות מפגע תברואתי חמור.
במהלך חודש יולי רץ ברשת סרטון יוטיוב שכבר הפך למסוקר למדי. בסרטון, אמנית וידיאו ספרדייה בשם יולנדה דומינגז הציגה בפני ילדים בני 8 סרטוני פרסומת וקמפיינים שונים שיצרה תעשיית האופנה. דומינגז שאלה את הילדים כמה שאלות פשוטות למדי לגבי הסרטונים ("מה אתם רואים בתמונה?" ו"מה לדעתכם מרגישה המצולמת?"). התשובות היו גולמיות, אך מטרידות למדי. בין התגובות של הילדים למצב הדוגמנית בצילומים של הקמפיינים היה ניתן לאתר משפטים עגומים, דוגמת "היא נראית כאילו היא מתה" או "היא נראית עצובה". על קמפיין מסוים קבעו הילדים שמדובר בצילום שבו מככבות נשים "מרושעות". האופן התמים והבלתי אמצעי שהילדים ניתחו את האופן שבו הנשים האלו מוצגות בפרסומות עשוי להפוך לאופן שבו הם יתפסו נשים בהמשך חייהם. וגם גברים. יכול להיות שבשבילי, בשביל אגאדיר ובשביל משרד הפרסום שהגה את הקמפיין, Rich Taste היא דאחקה מדליקה למדי שכולה הפוך על הפוך, אבל עבור המוחות הצעירים והמושפעים בקלות שנחשפים לקמפיין – מדובר באמת לאמיתה, ובטעם רע נרכש.