רק בשבוע שעבר התלוננתי פה על המעצבים שלא יכולים לשאת את נטל מהירותה של האופנה, וכתוצאה מכך פורשים מהמרוץ. יכול להיות שאם הייתי כותבת את הטור השבוע, הייתי כותבת אותו מעט אחרת, או לפחות מוסיפה לו טוויסט קטן לסיום.
כתבתי אז על עזיבתם של המעצב אלבר אלבז את בית האופנה לנוון ושל ראף סימונס את בית האופנה דיור, וכמה זה מגוחך בעיני שהמעצבים האלו - שעובדים בתנאים מהליגה שבה מורגלת שרה נתניהו, וקוטפים את כל הפירות, הכסף והתהילה של התעשייה - עדיין קמלים תחת לחץ. לאחר מכן חגגתי את דמותו של המעצב קרל לגרפלד, גנרל האופנה המתמיד, שממרומי גיל 80 פלוס עדיין לא מוכן להרפות, להתלונן או להפסיק ללחום בשוחות עולם האופנה. וואו, עכשיו כשאני חושבת על זה, לגרפלד הוא בעצם השמעון פרס של תעשיית האופנה.
אחרי שסיימתי להתלונן, החלו להגיע אל מחשבי דיווחים מפתיעים למדי. מתברר שבעוד מערכת היחסים בין אלבז לקברניטי בית האופנה לנוון מעורערת למדי, קולות "העם" דורשים את חזרתו של אלבז לאלתר. וכשאני אומרת "העם" אני לא מתכוונת לקהל הקונות (שבוודאי גם הן לא היו מרוצות מהמהלך), אלא צוות העובדים שהקיף את המעצב לאורך שנות עבודתו בבית האופנה. נראה שבניגוד לכל אגדות הילדים שקשורות לעולם האופנה, אלבז לא היה מהמעצבים שלקו ב"אנה וינטורמניה". או במילים אחרות: המגלומניות, הנבזיות והזלזול שלימדו אותנו לחשוב שמלווים משרה בכירה בעולם האופנה לא חלו על המעצב המהולל.
המגזין הנחשב WWD דיווח כי ארגון העובדים שוקל לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את החלטת ההנהלה לגבי עזיבתו של אלבז. "כשצוות העובדים בלנוון גילה על עזיבתו של אלבז, החדשות התקבלו בהלם ובדמעות", דיווח עובד אנונימי לעיתון. נכון, מעצבי אופנה הם עדיין לא נבחרי ציבור, אלא נבחרי דירקטוריון בעל אג'נדה פיננסית, ועדיין מדובר במחווה מרגשת ומשמעותית למדי שתקשורת האופנה לא יכלה להעלים ממנה עין במהלך השבוע החולף.
במקביל לידיעות על טבעו הנוח של הגאון אלבז עם עובדיו, נחשפתי לשתי יצירות קולנועיות חדשות שהצליחו גם הן לגרום לי לחשוב מחדש על נושא הגלוריפיקציה של הדיקטטורים בתעשיות הקשורות לתחומי היצירה, ובעיקר על כמה שהיא פסולה בעיני.
סטיב ג'ובס. צילום: רויטרס
היצירה הראשונה היא "סטיב ג'ובס", הסרט החדש בבימויו של דני בויל, שעוסק בסיפורו של מייסד אפל, והשנייה היא "מיסטר גאגא", הסרט הדוקומנטרי שחוקר את דמותו של הכוריאוגרף אוהד נהרין. בסיכום שטחי למדי לא ניתן שלא לנתח את שתיהן כיצירות שסוגדות בצורה כמעט עיוורת למושא סיקורן. אפילו הפגמים של הגיבור, שבאופן עכשווי ופוליטיקלי־קורקט למדי באים לידי ביטוי בשני הסרטים, רק מעצימים את גדולתו ופגיעותו של הגיבור ואת הצלב האנושי שהוא נושא בדרכו להביא לנו, בני התמותה, את יצירותיו האלמותיות. איף, תנוחו.
נכון, אומנם חגגתי את הגישה הפרודוקטיבית של לגרפלד לגבי חריצות ועבודה קשה בשבוע שעבר; אבל ברמה האנושית אין לי ספק שאלבר אלבז לוקח אותו בסיבוב. נכון, אין לי דיווחים ישירים על יחסו של לגרפלד לעובדיו (אף על פי שאפשר רק לשער שמדובר בדיווה מהסוג הקשה לריכוך), אבל מאחר שהוא ידוע במגלומניה מרשימה למדי (דמותו מככבת על גבי דמויות ברבי, למשל) ובכך שהוא אחראי לשפע אמירות נטולות טקט (בין היתר, הוא טען בעבר שאדל שמנה מדי), אין ספק שלא מדובר באדם שקל לעבוד איתו. נכון, הוא גאון. אבל אז מה? ממרומי גילי, לא נותר לי אלא לזעוק: הלאה דיקטטורים מתישים עם כישרון, ברוכים הבאים יוצרים שהם גם בני אדם.
אגב, הסיבה שדמויות כמו לגרפלד או ג'ובס הן אלו שזוכות לרוב לתשומת לבם של הביוגרפים, הבמאים וכלי התקשורת בכלל היא שהם מספקים חומר עסיסי. אין לי ספק שיש לא מעט יוצרים חשובים ומשפיעים שלא זוכים לתשומת הלב של תעשיית הפופ, פשוט כי הם לא מספקים את הדרמה האנושית שהאושיות האלו מספקות. התוצאה? גלוריפיקציה מגמתית של הדיקטטורה הנלווית לגאונות.
כן, אנחנו מזהים ומקבלים את המשוואה של גאונות ואופי בעייתי פשוט כי אלו הדוגמאות היחידות שמספקים לנו. לשמחתי זכה השבוע אלבז, שהוא בו זמנית מעצב מהולל בעל תרומה משמעותית לתעשיית האופנה ואדם טוב לב, למחווה מופלאה מצד האנשים שבאמת הושפעו מהעבודה שלו – העובדים שלו.