"לוחות ההשראה": בתי האופנה ממשיכים לנסות לשדר שהם עושים אמנות ולא כסף

אין נכון ולא נכון כשזה נוגע להרכבת לוח השראה, וכאן אלמנט הפוסט־מודרניזם האקלקטי והערמומי בהחלט נכנס להילוך גבוה. תשוקות נסתרות, אמנות נעלה וסתם פנטזיות פרובינציאליות על מוצרי יוקרה – כל אלה יכולים לרבוץ בכפיפה אחת בתוך העולם מלא האשליות הזה שנקרא לוח השראה. משימת הרכבת לוחות ההשראה הייתה כאמור מופלאה, אבל גם עקרה למדי. המעצבות היו מביטות בלוח ההשראה שעל הרכבתו טרחתי במשך ימים, מחייכות, וממשיכות הלאה לטבלת המכירות והזמנת הבדים, שבואו נודה, העניקה להן יותר הכוונה לעיצוב הקולקציה מאשר לוחות ההשראה הערטילאיים שלי.

בכל אופן, במהלך שיטוט אתרים אקראי מסוג איסוף ההשראה נתקלתי בכתבה שפרסם הבלוג the cut מבית המגזין "ניו יורק". הכתבה, בפורמט מצגת תמונות, איגדה את שלל לוחות ההשראה של יותר מ־200 מעצבים לקראת שבוע האופנה של ניו יורק. לא מעט בתי אופנה כבר הבהירו לקראת החודש העמוס בשבועות האופנה של עונת חורף 2016־2017, הבא עלינו לטובה (שהתחיל ממש היום) שיש בו חוסר רלוונטיות מסוימת. טום פורד החליט לשלוף את התצוגה שלו מכלל סבב שבועות האופנה וגם ברברי עברו לשיטת מכירה (בהשראת חברת קסטרו?) שלפיה יימכרו הפריטים ישירות מן המסלול, ולא חצי שנה לאחר מכן, כפי שנהוג בדרך כלל. ללא ספק, תעשיית האופנה מבינה שהזמנים השתנו, ומסורתית ומיושנת ככל שתהיה, יש מעט שינויים שחשוב לבצע. ואני לא סתם מכנה את התעשייה "מסורתית ומיושנת". תתפלאו, מדובר בתעשייה כבדה ומיושנת מבחינה בירוקרטית, למרות ניסיונה לשוות מראית עין של רעננות מתחדשת. אל תקנו את זה. זה רק וייב שנועד לגרום לנו לקנות פריטים חדשים בכל עונה.

נדמה שלצד השינויים הדרושים, מוסד ההשראה לא עתיד לעבור מהעולם בזמן הקרוב. ובכנות? אני מרגישה שהנטייה הנואשת של מעצבים ובתי אופנה להישען, וכמובן למכור את "נושא הקולקציה" כמידע רלוונטי, היא קצת מביכה ומגלומנית. בעיקר כי בין היתר הניסיון למכור לנו את נושאי ההשראה שלהם אמור להבהיר לכולנו שהם עדיין מאמינים שאופנה היא לא רק תעשייה מסחרית מתקתקת, אלא ז'אנר אמנותי לגיטימי ואליטיסטי לחלוטין, ממש כמו אמנות פלסטית או מחול. בכל אופן, סקפטית וצינית ככל שאהיה, נהניתי להשתחל למצגת הענפה שיצר הבלוג the cut ולנסות לבחון את ההשראות של המעצבים לעונת החורף הבאה. מי יודע, אולי אפילו אצליח להסיק כמה מסקנות מחוכמות לגבי האקלים האופנתי־תרבותי שבו אנחנו עתידים להיות על פי גדולי אומת האופנה.

*** 

בין חושפי לוח ההשראה היו המעצב ג'רמי סקוט, שהוא גם אחד ממעצבי האופנה המשפיעים של התקופה (תוך שהוא חולש ביד רמה גם על בית האופנה מוסקינו), שממשיך עם מסורת המצוירים מהניינטיז ושאב את השראתו מערוץ "ניקולודיאון". בעונה הקודמת, הוא נתן את הבמה לבנות הפאואר פאף של ערוץ Cartoon Network, ואני כבר מודיעה שאם נראה העונה תיקים בצורה של סטימפי מהסדרה "רן וסטימפי", אני אתעלף. אגב, את ההשראה עצמה הוא הגדיר עבור הבלוג במילה "כיף".

גם מותג האופנה "אסקדה" הלך על כיוונים שמחים ומלאי כיף עם השראה מעולם הפופ־ארט. המעצבת הפופולרית טורי ברץ' הלכה על השראה שאותה כינתה "נונשלאנט" שלוותה בתמונה עירונית מלאת כיף. בבית האופנה לילה רוז הלכו על השראה בוטנית, עם לוח השראה עכשווי למדי הכולל איורים בוטניים מהז'אנר שמאפיין מגזינים היסטריים דוגמת "פרנקי" האוסטרלי ווייב כולל שכולו זועק לצילומים של חדרים מוארים ומשופעי עציצים באינסטגרם. ההשראה של מותג האופנה "טיבי" הייתה מסקרנת במיוחד - "נינוחות נשלטת" - אוקסימורון משונה שבהחלט מעניין לבדוק כיצד יתבטא בבגדים עצמם. התמונה שליוותה את ההשראה היא תקריב על תיפורים של מעיל צמר. אני משערת שזה אומר שנראה הרבה פריטים מבדים נוקשים, אבל בגזרות אוברסייז.
 

בין ההשראות שחזרו על עצמן בקרב יתר המעצבים נראו השראות גלובליות, גיאומטריות והרבה נופים וקווי מתאר טבעיים. הסתכלתי על כל לוחות ההשראה האלו, ובאמת זה היה מקסים. אבל גם כל כך תמים. תמים כמו להמשיך להתעקש על ארבעה שבועות אופנה בשנה. תמים כמו לחשוב שאופנה היא באמת אמנות שכולה פנאי, הגיגים והשראות, ולא תעשייה קדחתנית ודורסנית, שהשורה התחתונה שלה היא השורה התחתונה של הקופה. זה היה תמים וחמוד. אבל כל כך מיותר, פזרני ומנותק מהמציאות. ממש כמו להסתכל על תמונות של בתים בהמפטונס בפינטרסט.