יש פריטי לבוש שלנצח ישמשו כמילים נרדפות לסחיות. אתם יודעים, פריטי אופנה המוניים ומביכים מהסוג שאף אחת מאושיות האופנה שמכבדות את עצמן לא יעזו להיתפס בהם בחיים. למשל סנדלי קרוקס או חליפות שני חלקים של ג'וסי קוטור. רגע, אמרתי לנצח? כנראה שטעיתי. כי באופנה, כמו באופנה, אין דבר כזה שאין דבר כזה, ומה שיהיה הוא מה שהיה ואין חדש תחת השמש. כן, ממש כמו חולצות הבטן, שנחשבו משוקצות ופרחיות במשך לא מעט שנים וחזרו להיות מפריטי הפק"ל הבנאליים של כל חובבת אופנה שמכבדת את עצמה, כך גם כל פריט סחי למראית עין עלול לזכות לרגע של חסד אופנתי. עניין של אבולוציה פשוטה, ולא מעט מצוקת חומרים.
בחודשים האחרונים נדמה שחולצות הקולג'ים זוכות לעדנה מסוימת. הפקות אופנה, צילומי אופנת רחוב וצילומי אינסטגרם של נשים וגברים המתהדרים בטי־שירטס מודפסות מאוניברסיטת בוורלי הפכו לעניין שיקי־היפסטרי מן המניין. שלל כתבות במגזיני האופנה אף קוראות למתלבשים היצירתיים ליצור שלל אביזרים מתחכמים עם חולצות הקולג' הישנות שלהם, למשל תיקים, או להפוך אותן לחולצות crop רוקיסטיות ומתחכמות. הכל כדי לשמר את האותנטיות המובנית של החולצות האלו.
אגב, לצד חולצות הקולג'ים, שלהן עוד יש אפיל וינטג'י מסוים, חזרו לכותרות גם חולצות העובדים, לא מעט בהשראתו של אחד המותגים המדוברים של החודשים האחרונים, המותג Vetements. תצוגת הקיץ האחרונה של המותג, שנערכה
בחודש אוקטובר בפריז, העלתה לבמה דוגמן בחולצה דמוית חולצות השליחים של חברת DHL. יש פה ללא ספק אמירה מעניינת. אותן חולצות, שניתן להרוויח באמצעות לימודים בקולג' מסוים או עבודה במוסדות מסוימים ניתנות כעת לרכישה בכסף. במקום לחוות את החוויה ש"מזכה" אותך בפריט הלבוש הזה, אתה יכול לדלג ישר לקופה הראשית של החיים ולרכוש אותה. לא פחות מסקרנת היא הדרך שבה הצליח מותג האופנה Vetements ליצור נחשקות לפריט שלובשים אנשים שעושים עבודה מהסוג שמרבית אושיות האופנה לא היו מוכנות לעשות. מתנשא משהו? ללא ספק. הגלוריפיקציה של מעמד הפועלים.
***
האמת, אין לי בעיה עם מראה חולצות הקולג'ים האמריקאי. עבור גברים הרי מדובר בכלל בטרנד שהפך כמעט לקלישאה: בכל פעם שרשת אופנה מהירה מנסה לפנפן מעט את המחלקה הגברית שלה, היא מתחילה לתבל את היצע חולצות הפולו המשמים בחולצות בעלות הדפס אקראי כלשהו של אוניברסיטה נידחת מאריזונה. אגב, חולצות אמריקאיות, או חולצות פוטבול, אלו שיש להן שרוולי רגלן צבעוניים ויתר החולצה לבנה, הן שיקיות למדי בעיני. בקיצור, אני לא שונאת את הטרנד הזה, להפך. יש לו טאץ' יוניסקסי חינני, אף שללא ספק, חולצות הקולג' הן טרנד גברי במהותו, וזה אסון. בעיקר כי אין לי ספק אילו גרורות עלול הטרנד הזה לשלוח אם יעלה לארץ הקודש. למה אני מתכוונת? לבואו של הפריט הסחי ביותר עלי אדמות: חולצות סוף המסלול.
אותן "חולצות בדיחה פנימית" שהצלחנו להפוך בשנים האחרונות למוקצות יחזרו לקדמת הארון של הבחורים שלנו (וחמור מכך, של הבחורות שלנו).יש משהו מטריד ברגע הזה שבו מדים (של עובדים או של צבא) או חולצות נוסטלגיה למיניהן (חולצות קולג', למשל) הופכים לאופנה.
גם הטרנד הצבאי הפך בעונות האחרונות לנורמה, אך כשהחל לצוץ מחדש בתחילת העשור האחרון, הוא עורר לא פחות מגיחוך בקרב בנות ישראל, שלא הבינו איך הן אמורות ללבוש ברצינות חולצת כפתורים פתוחה צבאית ומתחתיה גופייה לבנה. זה עשה להן פלאשבקים, ואף אחד מהפלאשבקים האלו לא כלל את קייט מוס מהדסת על המסלול. הם כללו יותר את קארין מוסן מחששת וינסטון לייט מאחורי הש"ג.
יש גם משהו מאוד אופנתי בקונספט של לבישת חולצות מסלול. הרי המהות של מרבית חולצות סוף המסלול האלו היא הבדלנות שבהן. הן מאחדות תחת דאחקה פרטית קבוצה של אנשים ומותירות מחוץ לה את כל מי שלא שייך לאותה תקופה בזמן ובמקום המסוים. מזכיר לכם משהו? כן, את ההתנהלות של תעשיית האופנה, שבדלנות היא נר לרגליה. בכנות, השילוב המשונה הזה של סחיות מעופשת עם התנשאות בדלנית – לעזאזל, יש בו משהו מסעיר. בקיצור בחורים, יש לכם בדיוק עונה אחת להרגיש סבבה עם זה שאתם מוציאים לאוויר העולם את חולצות סוף המסלול שלכם בלי שנסתכל עליכם כאילו נפלתם מההסעה של נוער הגבעות. תבלו.