הניסיון לחבר בין אמנות לאופנה היה מאז ומתמיד ניסיון עקר וטרחני בעיני. לא שאני לא מעריכה את היצירות המגלומניות ומלאות התעוזה של אושיות דוגמת אלכסנדר מקווין או נועה רביב, אבל אישית תמיד אהבתי להסתכל לעולם האופנה ישר בעיניים, כמו שהוא ובדיוק איך שהוא - תעשייה שכולה פאן, צבע וניצול של עובדים מהעולם השלישי. אני צוחקת, כמובן (כלומר, זה נכון, אבל אני מעט צינית).
הניסיון לדחוף את האופנה, שמבחינתי תמיד הייתה אסכולה יומיומית ונגישה, אל חללי הגלריות והמוזיאונים תמיד הרגיש מאולץ ומתנצל. מנת חלקם של אלו שמעט מתביישים בכך שהעיסוק שלהם הוא בסף הכל התאמה של בד לבד ומרגישים צורך להעניק לו ערך מוסף בכל מחיר באמצעות העלאתו לדרגת אמנות אצורה. אני לא מתביישת בעיסוק שלי באופנה, אני לא חושבת שהעיסוק הזה הופך אותי לשטחית או לא אינטלקטואלית. אפשר לאהוב אופנה ולהיות אינטלקטואל בלי לנסות לחבר בין אופנה לאינטלקט באופן כפוי. אגב, זה לא שלבוש לא יכול להיראות כמו אמנות, אבל ההיסטוריה הוכיחה, והמציאות ממשיכה לעשות זאת, שהשילוב הזה תמיד יוצר מצבים גרוטסקיים.
***
בשבוע שעבר התקיים אחד מאירועי המפתח שמתרגמים למעשים את הגרוטסקה הזאת. מוזיאון המטרופוליטן, בשיתוף עם מגזין ווג האמריקאי, השיק כבכל שנה את תערוכת האופנה שלו - תערוכה שתמיד מונצחת באמצעות ערב גאלה ושטיח אדום. הערב הזה הפך בשנים האחרונות לרלוונטי וקריטי יותר עבור סלבריטאים והסטייליסטים שלהם מאשר טקס האוסקר.
אין ספק שמיתוגו של אירוע הגאלה הייתה משימה עליה עבדו צוות של אנשי יחסי ציבור ועסקנים באופן מאוד מדוקדק. והתוצאה - ערב שמסוקר בהיקף חסר תקדים, כמעט כמו הסופרבול. נכון, באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה, ולפעמים הדבר הזה הוא העובדה שהאמנות קצת נשארת מחוץ למשחק. או במילים אחרות, לצד שטיח אדום וסלבריטאיות נוצצות בקליבר של ביונסה, ג'ניפר לופז, קנדל ג’נר וקים קרדשיאן, ייתכן כי נשכחה העובדה שהערב כולו מוקדש למעשה לתערוכה, שהיא הבשר האמיתי והתוכן של כל האירוע - תערוכה המוקדשת לפועלה של המעצבת ריי קוואקובו.
העובדה שאת המסורת האופנתית של המעצבת קוואקובו הצליח לקבור האירוע המצועצע והמצולם לעייפה, לא נעלמה מעיניהם של כמה מאושיות התעשייה. דוגמנית העל הידועה משנות ה־90, לינדה אוונג’ליסטה, לא חיבבה את מה שעיניה היפהפיות ראו. הליידי העלתה לעמוד האינסטגרם שלה צילום של הודעה המציגה התכתבות בינה לבין אחת מחברותיה. בהודעה תיארה החברה את חוויותיה מליל הגאלה.
“זה היה בלגן”, כתבה, “ריי הלכה בלובי לכיוון המטרופוליטן וא-ף א-ח-ד לא זיהה אותה... הם כולם היו עסוקים בלצלם סלפיז ולעמוד בתור, כדי שיצלמו אותם לפפראצי מחוץ למלון”. ריי היא כמובן ריי קוואקובו, המעצבת שלה מוקדשת התערוכה השנה. הם, זה כמובן שלל הסלבריטאים הלבושים למשעי (מעטים מהם, אגב, בחרו ללבוש קוואקובו), שניצלו את הערב המתוקשר למטרות שואו אוף ומינגלינג עצבני. שהרי היום, אם אתה לא על השטיח של הגאלה, אתה לא באמת קיים.
אז נכון, התערוכה ואירוע הגאלה אומנם נוצרו כדי לחגוג את עבודתה של המעצבת, אבל בואו לא נהיה תמימים, האירוע הוא כבר מזמן אירוע שחוגג מעבר ליצירה אמנותית. הוא אירוע אופנתי. וכפי שכבר ציינתי, יש בעייתיות בניסיון לשלב בין אמנות לאופנה, והתוצאות עלולות לא למצוא חן בעיני אלו שמקפידים ומדקדקים במצוות האופנה המסורתית. הנה, למשל, אחת מהתוצאות האלו - האופנה כמעט תמיד תבלע את האמנות, כי מה לעשות, היא סקסית ופופולרית יותר. ואני אומרת, אם אתם יוצרים שעטנז של צמר ופשתן, אל תתפלאו שיוצאת לכם תלבושת לא כשרה.