ביום שלישי השבוע נערך אירוע ההצדעה ל-70 שנות אופנה ישראלית כחלק מאירועי ה-70 למדינת ישראל בסימן "מורשת של חדשנות". בין עשרות המעצבים, הסתובבה מעצבת אפנת העילית הבינלאומית אפרת קליג, עם דמעות של התרגשות בעניים. הנושא הנבחר של התצוגה בה השתתפה היה "שורשים", בה הציגו המעצבים הישראלי את מקורות ההשראה האישיים והמשפחתיים שלהם. הנושא יקר לליבה לאין ערוך בהיותה בת לשושלת מפוארת של יוצרים ואומנים יוצאי דופן. מאחורי הקלעים ההתרגשות שלה, בעת שהלבישה את סתיו סטרשקו בשמלת הוט קוטור one of a kind רקומה בזהב שנראית כתכריכי גוף שהשוו לה את המראה הארוך של פמוטי הקדושה המעוטרים והארוכים אותם זכרה מבית סבה, ניכרה לעין היטב.
כפי שאחרים אולי נזכרים בריחות התבשילים מהמטבח של בית סבתא, קליג זוכרת בדים וצבעים. לעיצוב השמלה, מזגה קליג את השפעת בית סבא, אומן תשמישי הקדושה המונומנטליים האיטלקי, שאהב ליצור יצירות גדולות ומורכבות, אך גם את העובדה שסבתה העיראקית, על אף שהגיעה מבית צנוע, אהבה ללבוש סוודרים עשירים ברקמות זהב זיכרון ילדות שנותר טבוע בהכרתה מוקפת בצבע היוקרתי כדבר שבשגרה.
קליג, בת לאם ממוצא איטלקי ואב ממוצא פולני ועיראקי, שילבה את המורשת המשפחתית שלה ליצירת שמלה דקה וצמודה במראה גבעולי המשובצת כולה בחוטי זהב הנשרכים על הגוף. את הזהב בחרה קליג לשלב על בד עדין בצבע גוף על מנת ליצור אשליה של תחרה רקומה על עור חשוף, שזה בפני עצמו מלאכת מחשבת קשה בעולם הקוטור. לשלמת המראה הארוך בחרה קליג לעטר את ראשה של סטרשקו ב-headpiece מרהיב המזכיר חנוכייה מודרנית מזהב כתשמישי הקדושה של בית סבא, אשר ביצע ועיצב עבורה האומן המוביל ומעצב המיצגים - שי טובול.
קליג: "כל מעצב עיצב דגם בהשראת המוצא שלו ולי היה הכי טבעי ללכת לזהב ותשמישי הקדושה המונומנטליים הייחודים במשפחתנו. סבא שלי יצחק לביא, היה צורף אומן הוא עצמו היה בן של צורף אבל הוא הביא את האטוליה שלו ושל אבא שלו לגדולה ולהכרה. הוא יצר עבודות מרהיבות וגדולות, יצר עבור בתי כנסת, כנסיות וקתדרלות ועסק ברסטורציה של פריטים ייחודיים המצריכים עבודת אומנות גבוהה. אצולת רומא הזמינה מהם עבודות עבור ירושות ונדוניות. השם שלהם הלך לפניהם".
"בזכות הקשרים והכסף המשפחתי הם הצליחו לעבור את מלחמת העולם הראשונה ועלו לארץ ממש לפני שהנאצים הגיעו לרומא. בארץ השתמש סבא שלי בקשרים ובכסף כדי לקנות סרטיפיקטים ליהודים מאיטליה ולהעלות אותם לארץ כשהוא ממשיך לעזור להם גם פה. הוא נפטר כשאמא שלי הייתה בת 12 ואני למרות שלא זכיתי להכירו מרגישה שרוחו ברוחי כי מאז ילדותי אימי וסבתי אמרו לי שוב ושוב כמה כתב היד שלי והציורים שלי דומים לאיורים של סבא יצחק".