"הייתי תמיד הכי קטנה והכי רזה וכילדה זה תמיד גרם לי להרגיש חריגה" מתוודה יעל גולדמן. "אני לא הרגשתי חריגה כמו שהרגשתי שמסתכלים עליי כעל חריגה והיחס כלפיי היה שונה" מספרת תקווה גדעון ואילו שפיטה מקלילה את האווירה. "מאז ומתמיד אני מרגישה מיוחדת ונפלאה ואול אובר דה פלייס, אבל ממש לא חריגה בשום צורה". את השיחה שלנו אני בוחרת לפתוח דווקא עם השאלה האישית הזו, שכן גם בישראל 2021, ברוב המקומות ברחבי הארץ, אנשים מקהילת הלהט"ב מרגישים חריגים ושונים ולא מעט מרגישים שהחברה מחריגה אותם.
גולדמן, גדעון ושפיטה הן קומץ מהנשים המפורסמות שהחליטו להשתתף ולהצטלם לתערוכה, בה מעצבי אופנה מהקהילה הגאה עיצבו להן בגדים עם דגל הגאווה הצבעוני.
"פעם כשהייתי מנהלת מסעדה קבעתי פגישה עם זוג לקוחות שהגיעו אליי לסגור אירוע", משתפת גדעון. "שיחת הטלפון זרמה, תיאמנו ציפיות וסגרנו את רוב האירוע טלפונית. בפגישה פנים מול פנים הם הופתעו לראות אותי ושאלו ״את באמת מנהלת את המקום? אין מישהו מעלייך שאנחנו יכולים לשבת איתו?״, כל השיח השתנה העברית שלהם הייתה פתאום שונה כמו שמדברים למישהו שלא מבין עברית". את האירוע הטראומטי הזה גדעון לא שוכחת, אבל גם מצהירה שלא ברחה מהתמודדות- "לא שיניתי את עצמי אף פעם, להפך נשארתי בדיוק אותה התקווה- זו שדיברה איתם בטלפון וגרמה להם לסגור אצלה את האירוע. נתתי להם להבין שגם אם אני ״שונה״ מהמבט שלהם, אני בדיוק כמוהם".
גם שפיטה לא נשארת אדישה לסיפור של גדעון ומוסיפה "גם אני לא משנה את עצמי בשביל אף אחד, גם כשכותבים עלי דברים מזעזעים. אני יודעת מי אני ועומדת מאחורי כל דבר שאני עושה בחיים, אז אם למישהו הצורה שלי לא באה טוב, הוא מוזמן להעביר ערוץ או לא לעקוב אחריי. שאט עפ" וגולדמן חותמת בחיוך " לא שיניתי את עצמי כי זו אני אבל שגדלתי הבנתי שזה בא גם עם פלוסים".
בתערוכה החדשה שמוצגת החודש בדיזנגוף סנטר בתל אביב ופתוחה לקהל, עיצבו מעצבי אופנה ישראלים בגדים מדגל הגאווה וסלביות רבות עמדו מול עדשת המצלמה של איתן טל וכך נולדה לה התערוכה. דרור קונטנטו עיצב לגלית גוטמן ניקול ראידמן ושמחה גואטה, נדב רוזנברג לנועה רוזין, קיי לונג עיצבה לשפיטה, שי שלום ליעל גולדמן, אריאל טולדנו לסנדרה רינגלר, שי טובול למיכל אמדורסקי, אסף פרן לחנה לסלאו ותקווה גדעון, רן צוריאל לגליה תורן חן, יואב מאיר לאיגי וקסמן וחן בר כליפה לטיטי איינהו.
התערוכה מעלה הרבה שאלות ונושאים בהקשר לקהילה הלהטבית, לשוויונם בחברה, לקבלתם ובעיקר לדרך הארוכה שעוד יש עליהם לעבור כדי היות, גם חוקית, חלק שווה זכויות בחברה הישראלית. ברור שהחיבור לאופנה, עולם שבו הקהילה מאוד דומיננטית ונוכחת, מעניק קלילות לכל השיח "הכבד", והדגל- בצבעי הקשת, הופך את הכל לצבעוני ושמח יותר. אבל לא יכולתי שלא לתהות מה העמדה של הסלביות בהקשרים אלה ואם היו מצטרפות ליום אחד לממשלה- מה היה חשוב להן לשנות ואיזה חוק אחד היו מעבירות לטובת הקהילה.
גולדמן לא חושבת אפילו לשנייה "לגמרי את החתונות. אין שום סיבה בעולם שזוג לא יוכלו להתחתן. זה כל כך חשוך בעיני" ושפיטה מצטרפת ולא יכולה שלא להביא את החגיגה שהיא – " ברור שהייתי מאשרת לזוגות להטבים להביא ילדים ובטח שלהתחתן, כי זה אובייס, אבל מה שהייתי מכניסה לחוק זה שיפסיקו להוציא לסטרייטיות את העיניים! עם כל הכבוד, לא מתאים לי שכל החתיכים המוגזמים הם גייז! ממש התעללות". אין ספק שמדובר באישה שכולה שמחה, אבל גדעון לא מתאפקת ולהרצין – ונדמה שהיא מדברת לא מעט מהמאבק האישי שלה, כאתיופית בחברה ישראלית שעדיין מתקשה לקבל את כהי העור פשוט כבני אדם שווים - "נטייה מינית ומה אדם עושה במיטה ועם מי לא אמור לעניין אף אחד. שלא ישפטו ולא יפלו לסטיגמות. שינסו לנטרל את הסטריאוטיפ שתקוע להם בראש ויכיר את את הבן אדם, האישיות והאופי" היא מסכמת.
את השיחה אנחנו סוגרות בשאלת השאלות- "לאן היית לובשת את השמלה שעוצבה לך עבור התערוכה?" – והפנים של כולן מתמלאות חיוכים- " מה זאת אומרת?! כבר חרשתי עליה נשמה" מצהירה שפיטה, "קיי לונג יכולה להיפרד ממנה לשלום כי היא שלי והיא הורסת את הבריאות!". גדעון מצהירה " חד משמעית הייתי הולכת עם השל הצבעוני למצעד או לחתונה של זוג חברים שלי מהקהילה וגונבת לחתן והחתן וכל האולם את הפוקוס" וגולדמן חותמת " ממממממ נראה לי שלגמרי למצעד".
