מנעד רחב של רגשות מתקיים בקשר המיוחד והמורכב בין אם לבתה: אהבה, הערצה, הכרת תודה, וגם ביקורת, כעס, תסכול, בושה ועוד. רגשות אלה משנים את עוצמתם ומתחלפים עם השנים, והורים למתבגרים יודעים שאף במהלך יום בודד ייתכנו תנודות. ביום שלישי יעלה בערוץ 10 הסרט התיעודי "בדמותה" של סיון מורג. באמצעות הסרט מנסה הבמאית להעביר את המסר החשוב שבכוחנו לשלוט בחרדה ולא להעביר אותה הלאה. הסרט מתמודד עם החרדה הקיימת אצל אמהות רבות סביב נושא משקל הגוף והאוכל דרך עיניהן של ארבע אמהות ובנותיהן.
השיח בין האמהות לבנות בסרט הוא מרגש ומרתק. בגרות הבנות והיכולת שלהן להסביר את הקשיים המלווים אותן בקשר הזה, לצד האומץ של האמהות להיחשף, מסייעים לכולנו להתבונן פנימה ולבחון את עצמנו.
אחת הדמויות בסרט היא טלי סבח. היא מספרת על התמודדות קשה במחלת האנורקסיה נרבוזה, שהביאה אותה למצב שבו שקלה בצעירותה 19 ק"ג. טלי חרדה מכך שבתה תצטרך להתמודד עם הקשיים שחוותה כילדה. לכן ביחס לאוכל ולמשקל של בתה נועה בת ה־11 קיימת אצלה חרדה תמידית שמא תגיע למצב שבו היא עצמה הייתה. במהלך הסרט טלי מבקשת מהילדה שוב ושוב שתבטיח לה שהיא "לא תעשה דיאטה".
טלי סבח היא סיפור קצה. התמודדות של אם עם הפרעת אכילה היא קשה, ולכן יש להניח שרבות מהצופות יתקשו להתחבר לסיפור. את סיפורן של קורן וסיגל, לעומת זאת, ניתן לראות בעוצמות משתנות בבתים רבים. קורן צאובר בת 16 היא מתבגרת קלאסית ובת לסיגל בת ה־43. סיגל מספרת כי מאז ומתמיד הייתה רזה. בתה, לעומתה, מגדירה עצמה "עם עצמות כבדות".
במהלך הסרט ניתן לראות כי סיגל מנסה להשפיע על משקלה של קורן באמצעות ביקורת על הרגלי האכילה שלה, בבחינת כמויות האוכל ובמבט על מידותיה בעת רכישת בגדים בחנות. בשיחה מרגשת וכנה מבקשת קורן מסיגל לא לנסות לתקן אותה ולקבל אותה כפי שהיא, גם אם היא אחרת ממנה.
פרופ' יעל לצר, מנהלת המחלקה להפרעות אכילה בקריה הרפואית רמב"ם, מסבירה בסרט כי חשוב שאמהות יבינו שבנותיהן שונות מהן. לדבריה, מותר לאמא להיראות טוב ולהיות עסוקה בעצמה, כל עוד אין בכך חרדה. כשרמות החרדה סביב האסתטיקה גבוהות, ולכן האם מעירה לבתה, מדובר בתגובה לא פרופורציונלית. בעניין זה רבות מאיתנו מתקשות - האמהות הרזות והמלאות, האמהות שתמיד אוכלות מה שהן רוצות ואלו שמחשבות כל מה שנכנס לפה.
רצוי לזכור כמה דברים בנושא הזה:
המטען הגנטי אינו זהה. בין אם לבתה יכולים להיות הבדלים גנטיים משמעותיים. גובה, מבנה גוף (צר, רחב או בינוני), קצב חילוף החומרים. היחס בין רקמת שריר לרקמת שומן שונה בין אדם לאדם, גם כאשר מדובר באם ובבתה. לאם יכול להיות מבנה הגוף של הסבתא, ולבת המבנה של הסבא או בכלל גנטיקה הדומה לזו של משפחת האב.
חלוקת אחריות. לא ניתן להטיל את האחריות על הרגלי האכילה על ילדה קטנה, גם אם היא נראית לנו בוגרת במיוחד. תפקידנו כהורים לאפשר סביבה תומכת ומסייעת על מנת שהילדים יוכלו לסגל הרגלים נכונים לאורך זמן. חשוב שלא נשכח על מי מוטלת האחריות לדאוג לקיום אורח חיים בריא. לא ניתן לכעוס על ילדה בת 8 על כך שאינה אוכלת נכון ולכן היא בעודף משקל. האחריות היא של ההורים. לדאוג לאוכל מזין וזמין בבית, להימנע מלהכניס פיתויים עבור הילדה (בורקס, חטיפים, ממתקים, משקאות ממותקים וכו').
קבלה. לילדים חלומות ורצונות שהם מבקשים עבור עצמם. הם אינם צריכים להיות התיקון של ההורים או שיבוט שלהם. גם ילדה שאינה דקיקה ורזה יכולה להיות יפה. והכי חשוב - יפה בעיני עצמה.
רזון כסמל הצלחה ויופי. אנחנו נחשפים בטלוויזיה, ברשתות החברתיות ובשלטי החוצות לדמויות מוכרות, או שלא, שהיו בעודף משקל בתחילת הקריירה והצליחו לרדת. תפקיד האמהות במרחב הזה יכול וצריך לשמש הקול השפוי והתומך.
קנאת אחים. אהבה וקנאה הן חלק ממערכת היחסים הטבעית והמורכבת בין אחים במשפחה. חשוב לא להוסיף את עניין המשקל לסיפור הכללי ולא להשתמש באח או באחות הרזים על מנת לחנך את הבת. יש להימנע מביקורת דרך משפטים כמו "תראי איך אחותך אוכלת, לא סתם היא רזה".
דוגמה אישית. הסעיף החשוב ביותר. ילדה שרואה את אמה אוכלת רק פריכיות אורז ומחמיצה פנים על כך קולטת מסר שהחיים הם דיאטה מתמשכת ונטולת הנאה. לעומת זאת, ילדה שרואה את אמה מקפידה לחתוך סלט עשיר וצבעוני כתוספת לארוחה לומדת מכך שהיא משקיעה בתזונה שלה. בנות גם שומעות את השיחות בין האם לנשים אחרות, כמו דיווח על הדיאטה האחרונה או ביקורת על ממדי הגוף של נשים אחרות.
חינוך להרגלי אכילה נכונים הוא כמובן נחוץ ומבורך, אך קיים קו דק שמבדיל בין חינוך בונה לחינוך הורס. על החינוך להגיע מתוך כבוד ואהבה ולא מתוך שיפוטיות וביקורתיות.