המוח והלב נהנים מהילה ומכבוד בהשוואה לאיברי גוף אחרים בעלי השפעה על הגוף והנפש. גם הבטן זוכה להכרה מסוימת. מוכרים לנו ניבים וביטויים המעידים על מרכזיותה, כמו "בטן האונייה", "בטן האדמה", או אחרים המצביעים על ההשפעה הפיזית והנפשית של מערכת העיכול, כמו "הבטן הרכה", "תחושת בטן", "פרפרים בבטן" ו"הוא שומר הכל בבטן".
יחד עם זאת, מערכת העיכול לא תמיד זוכה להוקרה ולמוניטין שלהם היא ראויה, ולעתים היא נתפסת בעיקר כצינור לעיבוד מזון. כדיאטניות יש לנו קושי עם ה"עוול" הזה. לשמחתנו הרבה, התדמית משתנה בזכות המידע שמיליוני אנשים בעולם נחשפו אליו בחודשים האחרונים הודות לג'וליה אנדרס, מיקרוביולוגית, דוקטורנטית לרפואה וצעירה מגרמניה שכתבה ספר שהפך רב מכר בארצה ובעשרות מדינות נוספות בשנה האחרונה. הספר מתאר את מערכת העיכול כעולם מופלא ואף "קסום".
"תחושת בטן", בהוצאת "כנרת, זמורה-ביתן" ובתרגומו של יכין אונא, מתאר באופן קולח, לעתים אפילו משעשע, את קורות האוכל מהרגע שנכנס לפה ועד סופו באסלה. זאת בלי לפסוח על אלרגיות ורגישויות, בחילות והקאות, צואה ויציאות, שחלקן מהוות בתרבויות רבות נושא שאין עוסקים בו בפרהסיה, או שמדברים עליו בלחש בפורומים אינטימיים, בקליניקה למשל.
אם חושבים על זה, אפילו לתחום אינטימי בהגדרה כמו מין ומיניות נחשפים יותר: בקולנוע ובתיאטרון, במאמרים, בכתבות, בסרטונים ובפוסטים, בהשוואה לאלה המתייחסים ליציאות ולביקורים בשירותים, אף על פי שזו פעולה טבעית ומשותפת לכולנו.
אנדרס משתפת את הקוראים במידע רב ומציידת בכלים מעשיים, ואחד הראשונים והפשוטים ליישום בספרה מוקדש לתנוחה הרצויה כש"אנחנו נפטרים מהפסולת המוצקה שבגופנו", כלשונה. באזורים מסוימים באפריקה, באסיה ובדרום אירופה נהוג לעשות צרכים בתנוחת כריעה, ללא מושב (אכן, ללא אסלה), כמו פעוטות שטרם נגמלו ועושים את צרכיהם בחיתול וכורעים באופן טבעי במהלך הפעולה. בתנוחה זו הפעולה מהירה יותר ואף נכונה יותר. בישיבה על אסלה קצה צינור המעיים מתעקל ומקשה על הצואה לצאת ואילו בכריעה הוא מתיישר והיציאה קלה יותר. לאורך הזמן (שנים), ישיבה על אסלה מעלה את הסיכוי לעצירות, לדלקות ולטחורים.
גם לאחר הסבר מנומק ומשכנע ככל שיהיה, סביר להניח שאף אחד מאיתנו לא יזמין עכשיו שיפוצניק שיחליף את האסלה בשירותי בול פגיעה, שבהם ניתקל בחלק מבסיסי צה"ל או בשירותים ציבוריים בחו"ל. כיוון שכך, מומלץ מאוד להציב למרגלות האסלה בבית שרפרף להנחת הרגליים ובמקביל להטות את הגוף מעט קדימה. זו הדרך הקרובה ביותר לתנוחת הכריעה המומלצת ולהקלה על היציאות. בין שמדובר בילדים ובין שבמבוגרים, וגם כשאין בעיה מיוחדת, כדאי שכל בני המשפחה יאמצו את תנוחה זו.
חלק משמעותי בספר מוקדש לדיירים הקבועים במערכת העיכול שלנו. כ-100 טריליון, כלומר 100 מיליון מיליונים של חיידקים קיימים באופן קבוע במערכת העיכול. מספר שאי אפשר לדמיין, פי עשרה יותר ממספר התאים שבגופנו, ומשקלם מגיע לכשני ק"ג. התדמית של החיידקים היא לרוב שלילית, מתקשרת למחלות ולתרופות אנטיביוטיות.
אנדרס מבהירה ש-95% מהחיידקים על פני כדור הארץ תורמים לנו - ורק 5% מזיקים. תפקיד החיידקים בגופנו, בין היתר, הוא לפרק רכיבי מזון שאנחנו לא יכולים לעכל, לספק אנרגיה למעיים, לסייע בייצור ויטמינים, לפרק רעלנים ותרופות, ולתמוך במערכת החיסון על ידי זיהוי פולשים מזיקים (80% מהפעילות של מערכת החיסון מתקיימת במערכת העיכול). אך עדיין, בכל הקשור לכלל היצורים המיקרוביולוגיים בגופנו, המיקרוביום, רב הנסתר על הגלוי. ההרכב של המיקרוביום שונה מאדם לאדם, ומסתבר שלפרופיל של המיקרוביום השפעה על מגוון רחב של מערכות בגוף ועל הסיכויים להשמנה, לתת-תזונה, לדיכאון ולמחלות שונות כמו סוכרת, פרקינסון, סרטן ועוד. במחקרים נמצא שכשמשנים את אוכלוסיית החיידקים במעיים של עכברים, אנו עדים לשינויים פיזיולוגיים ואחרים כמו שינויים במערכת החיסון ושינויים התנהגותיים.
הגוף והנפש
שם הספר מעיד גם על היבט נוסף, והוא הקשר בין מערכת העיכול למוח. מערכת העיכול היא ארוכה ומפותלת, בעלת שטח פנים עצום, מה שהופך אותה לאיבר החישה הגדול בגוף. אפילו בהשוואה לחושים אחרים כמו ראייה, שמיעה וחישה (העור). היינו מצפים שהקשר בין מערכת העיכול למוח יהיה בעיקר על ידי פקודות שהמוח נותן למערכת העיכול, אך למעשה ההפך קורה. רק על 10% מהדיאלוג בין מערכת העיכול והמוח אחראי המוח. 90% מהמידע מועבר בכיוון ההפוך, ממערכת העיכול למוח. רכיבי המזון שנאכלו, ההורמונים השונים שבדם והחיידקים הם בעלי תפקיד במערכת העיכול ואחראים להעברת המידע למוח. הם משפיעים על המצב הפיזי ואפילו הנפשי שלנו.
הספר משנה, למעשה, את ההתייחסות של הקורא לצינור מערכת העיכול. לא רק מערכת אינסטלציה משוכללת התורמת לתקינות העיכול, אלא איבר המשפיע על כלל התפקוד של הגוף וככזה גם על מצב הרוח. חוקרים בוחנים כיום, לדוגמה, יעילות של תרופות לטיפול בדיכאון שמשפיעות על המעיים ולא על המוח.
אחרונה ובהחלט חביבה היא ג'יל אנדרס, אחותה של המחברת, המאיירת של הספר. גם בזכותה הוא קל לעיכול. האיורים הברורים מסייעים להמחשת התכנים ומדגימים, לפעמים באופן נאיבי, את הדברים כפשוטם. תחושת הבטן שלנו היא שהספר יגרום לכם הנאה.