בלוג הכושר של אבירם: נכנס למשבר, אוסף את השברים וחוזר בכל הכח

ואז קיבלתי סמס ממני, מאמן הכושר שלי. ״לאן נעלמת, קדימה, לא מוותרים עכשיו״, הוא סימס לי. כבר עבר שבוע מאז הייתי באימון ואני השבתי לו, אחרי שלקחתי קצת את הזמן, שאני במשבר. הוא ניסה לעודד אותי והבטחתי לחזור. כמובן שלא חזרתי. עברו עוד כמה ימים והתקרבנו כבר לסוף השנה האזרחית ואז הוא סימס לי שוב ושוב, ואפילו סימן לי תאריך יעד לסוף המשבר, תאריך שדי מצא חן בעיני, לאור הלחץ שמני הפעיל עלי. החלטתי לחזור ב- 1.1.2015. החלטתי, ובאמת חזרתי. 

מני נפתלי, קצת מעבר לגיל 40, אבל לכולם יהיה מאוד קשה לזהות את הגיל האמיתי שלו. הוא נראה בערך כמו יתר המדריכים, בשנות העשרים לחייהם. מה הסוד שלו? דיאטת האדם הקדמון והמון כושר. "זו דיאטה שמתאימה לאנשים שאוהבים לאכול, שאוהבים בשר, ומוכנים לשנות את אורח החיים שלהם בהתאם", הוא מסביר. עוד נחזור לדיאטה הזו בהמשך הבלוג שלי, אבל קודם הבסיס.

אז הבסיס, שוב, הוא כושר ותזונה נכונה. אני מחליט בשלב הראשון לחזור לתפריט שהרכבתי עם נטע לי. היא בטח כועסת עלי. זה תמיד יושב לי בראש. ולמה זה חשוב? למה כל כך איכפת לי מה מני יגיד? או אם נטע לי כועסת עלי. מעבר לתשובות הברורות שקשורות ביחסים אנושיים תקינים, יש גם תשובה שקשורה במחויבות שנוצרת בתהליך הזה. כשאנחנו בוחרים במסגרות מסוימות שאנחנו צריכים לתת בהן ״דין וחשבון״ שהוא לא באמת ״דין וחשבון״ (ואני די בטוח שהם לא רואים את זה כדין וחשבון), אבל בסוף, מתחת לכל הקליפות, זה מה שמחזיק אותנו, אותי, אני די חושב שגם אתכם, לא?

המחויבות הזו. להישקל בכל שבוע בנוכחות אדם נוסף, קבוע. שמבצע מעקב. שאומר לנו מה לאכול בזמן שאנחנו חושבים על כמה זה הולך להיות קשה. על כמה קל לו להגיד ולבקר אותנו. ובכל זאת, מני ונטע לי יצרו אצלי מחויבות. צורך להוכיח שאני יכול. וגם אתם, הקוראים. התחייבתי לתהליך, נשברתי, ועכשיו אני אוסף את השברים ומנסה שוב. כי זה תהליך שחייב להצליח, ובסוף זה תלוי רק בי. הדין והחשבון הם רק הכלים, כי החשבון האמיתי הוא כלפי עצמי, כשאני מול הראי, בוחר בגדים בבוקר. אני פשוט רוצה להיות חתיך. או יותר חתיך. אז הנה זה מתחיל שוב. דיאטה וכושר, תעקבו אחרי הבלוג, אני צריך אתכםשם בשבילי.