בזמן האחרון, מאז ההכרזה על הבחירות, נדמה שמערכת ביוב אלימה במיוחד התפרצה ואין מי שיכול להשתלט עליה. היא משתוללת ברחובות, במהדורות החדשות, בסופרמרקט, בתחנות האוטובוס, איפה לא. למערכת הביוב הזו אין כללים מסודרים, ומישהופך לבור הספיגה העיקרי הוא אנחנו והילדים שלנו.
בעבר, כשהילדים היו קטנים, זה היה קל יותר. אף אחד לא ערער על תפקידי כקצינת החינוך והצנזורית הראשית של הבית. היום כבר עולות שאלות. “אמא, למה את מכבה את הטלוויזיה?" הם שואלים, ואני מנסה להסביר שנמאס לי לראות את הרשעות הזו, שזולגת ממי שמנסה למכור את עצמו בתור זה שיכול להנהיג משהו במדינה הזו. אני לא יכולה לשמוע את הקללות, חוטפת בחילה מאלו שחוסים תחת צל של איזושהי אידיאולוגיה רק בשביל לנבל את הפה ולא רוצה אצלי בבית את מי שנותנים לשנאה שלהם דרור כאילו היא מפלצת שלא יודעת שובע. על השאלה “למה הם מתנהגים ככה" אין לי תשובה.
אל תוך הייאוש המכרסם הזדחלה בנימוס קרן אור קטנה, דווקא במקום שנדמה שאבדה החמלה מן העולם. לקרן האור הזו קוראים ליה איסקוב והיא בת 6 ממבשרת ציון. לפני כשנתיים התגלה בגופה סרטן הדם. היא עברה 150 טיפולי כימותרפיה והשהתלות מח עצם, אבל המחלה לא מרפה ועכשיו חזרה ביתר שאת. התרופות לא משפיעות, ואין ברירה אלא להטיס אותה לפלורידה, לטיפולים שיעלו מיליון שקלים. יכולתי להלין על מערכת הבריאות המצ’וקמקת שלנו, שמאלצת אנשים לחפש פתרונות מחוץ לגבולות המדינה כי אין מי שיממן תרופות המוגדרות בארץ כניסיוניות, ויכולתי לקטר על ערלות הלב של המערכות האחרות, אבל ליה מזכירה לי שלמרות כל אלה, יש הרבה מאוד חמלה ואכפתיות בעולם. בדף הפייסבוק “ליה איסקוב זקוקה לעזרתכם" אפשר ללמוד על הרצון הטוב שנמצא פה בעוצמות שגם הכיעור הגדול לא יכול לטשטש.
תושבי מבשרת הקימו ועד פעולה שלא נח לרגע, וזה יופי של בית ספר לפוליטיקאים שלנו, שמזהמים מילים כמו חינוך, ציונות ובית. כי זו באמת ציונות, וזה באמת בית, וזו אזרחות אמיתית, וזה באמת חינוך: כדי לעזור לה להגיע לטיפולים בחו"ל הם מארגנים בבתי הספר ביישוב מופעים וימי כיף תמורת כרטיסים בתשלום. ראו זאת בתי ספר בירושלים, והתגייסו גם הם.
במקביל, קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים קיימה במשחק מול בני הרצליה טקס תמיכה, ועל המסכים הוצגו פרטי חשבון הבנק של ליה (בנק הפועלים
סניף 532 חשבון 474015 על שם “קו לחיים" עבור ליה איסקוב); עוד מעט, אם הכל יסתדר, יערכו מופע שלם ומכירה פומבית של יצירות אמנות שנתרמו על ידי אמנים עם לב גדול, והיד עוד נטויה. בינתיים, אינה, אמא של ליה, מעדכנת מה שלום ליה הקטנה, שנאחזת בחיים, וליאת שמעון, גם היא אמא לילד חולה סרטן, איתי כובש הלב המטופל בהוספיס בית, מתרוצצת כדי לעשות מה שצריך. היא שמעה על ליה בזמן ששהתה עם בנה הגיבור במחלקה האונקולוגית ונרתמה לעזור. ויש כמובן אלה שפועלים מאחורי הקלעים. כולם יחד פועלים כרשת ביטחון העשויה מרקמה דקה של סיבים שאי אפשר לפרום.
“תגידו, מה השיעור הגדול?" שאלתי את הילדים שלי אחרי שגם הם החליטו לפעול (לא נספר איך, הבטחתי שבשקט). התשובה הפתיעה במבריקותה: “אני מבין שיש לאנשים צדדים רכים, אבל אצל חלקם הם יוצאים רק מול ילד חולה", אמר יואב (13), ויאיר (10) הוסיף: “הנה רעיון: כל מה שאנשים מבוגרים צריכים לעשות זה לדמיין שהמבוגר שעומד מולם הוא ילד. ככה הם ייזכרו בצדדים הטובים של עצמם ויהיו פחות עצבניים ואלימים".