אני אם חד־הורית לילד מתבגר ועובדת בבית אבות. לפני זמן מה התייעצתי איתן בנוגע למקום העבודה שלי ואמרת שהשיעור שלי במקום הזה הוא לעבור הוויה חברתית ישראלית. הקשבתי לעצתן והייתי עדה לדברים שאף פעם לא חוויתי ודי נהנית מכך. אני מרגישה שהתפיסה שלי השתנתה, האם הגיע הזמן שאתקדם לסביבה אחרת ולמקום עבודה אחר?


מקום הוא דבר שיכול לפתוח אצלנו צוהר ללמידה ואם אנחנו לא רואים מה הוא בא ללמד אותנו אז הוא גם יכול בהיפוך לקומם אותנו. את עובדת במקום בו יש הרבה משפחות, דבר שלך אין. טוב שהבנת שאת צריכה ללמוד מהי הוויה ישראלית, מהי משפחתיות ומהי שרשרת דורית, השאלה היא אם את לקחת את זה לתוכך ויצקת את מה שלמדת לחיים שלך.

שינית את התפיסה והמחשבה ועכשיו נשאר לתרגם את זה למעשים. אם את לא מעבירה לבנך סממנים של משפחתיות, הוויה של ביחד ותהליכי קבוצה אז לא למדת כלום. את יכולה להתקדם למקום עבודה אחר אבל את צריכה לצקת את השיעור לתוכך, אם תלמדי את השיעור אז תמשיכי לשיעור הבא. כל מה שאני רוצה עבורך זה שתזכרי מי את ואיך העתיד שלך יראה אם לא תהיי שייכת לקבוצה או משפחה כי בן אדם צריך להיות שייך למקום כלשהו.

אני בת 66. לבני בן ה־45 יש הרבה חלומות והוא מדמיין דברים בצורה מוגזמת. הוא חושב שמצלמים אותו ושהשב׳׳כ רודף אחריו. בעבר הוא היה מאושפז וכיום הוא חי בביתי ומקבל זריקות וכדורים. אני מרחמת עליו, אביו נהג להכות אותי בנוכחותו לאורך כל ילדותו ואני לא הרחקתי אותו מהסיטואציות הנוראיות האלו. לצערי, בני מאשים אותי במצבו ולפעמים גם צועק עליי. קשה לי מאוד ואני לא יכולה לספוג את זה. מה דעתך?

סביר להניח שבנך סובל ממחלה נפשית כלשהי. את מבינה שהוא חולה אבל את לא ממש מקבלת את העובדה הזאת ויש לך הרבה רגשות אשמה. בנך צריך לחיות בהוסטל, את מודעת לכך שהטיפול בו גדול עלייך וקשה לך ואת עדיין מוכנה לשלם מחיר, זה אומר שאת מרגישה שיש לך מנה לתת לו, מנה שפספסת. מכיוון שבנך היה ילד טוב את כל הזמן דילגת עליו ונתת תשומת לב לדברים אחרים ואז שילמת את המחיר.

היחס של בעלך אלייך מאוד השפיע על בנך ואת לא כל כך התייחסת למצוקות שלו, היית צריכה לקחת אותו לטיפול כי הוא היה עד לאלימות הזאת אך לא עשית זאת ולכן יש לך נקיפות מצפון. בן זוגך מוטט את הבן שלו, ילד טוב סופג עד שהוא מתמוטט והנפש לא יכולה לעמוד בזה. הרבה פעמים אנחנו נמצאים בסיטואציה בה אנחנו מדחיקים דברים ולא מטפלים במי שבאמת זקוק לעזרתנו עד שזה כבר נהיה מאוחר מדי וכבר אין לנו את הכלים. בשביל זה צריך לחקור, לשאול, לדעת הכל מכל בעולם המורכב הזה, כמה מפותח כמה מצומצם.

בעלי הוא אדם מאוד מוכשר, הוא בסך הכל מצליח בעבודתו אבל אני חושבת שהוא היה יכול להצליח הרבה יותר ויש איזושהי תקרת זכוכית שמפריעה לו. מה הוא צריך לעשות כדי להתקדם ולהצליח יותר?

את אולי חושבת שבעלך לא מצליח מספיק אבל הוא לא חושב ככה, הוא רוצה נינוחות ונוחות בחיים. בעלך רגיל לשגרת העבודה שלו ובשביל לפרוט את ההצלחה הוא צריך לעשות עליית מדרגה שהיא כמעט בלתי אפשרית, אלא אם הוא ישנה הרבה דברים שאין לו את הכוח לשנות. לפני 17 שנה עבדתם במשותף ולבעלך נותרה צריבה בזיכרון התאי שגורמת לו לעשות הכל בדרך שלו. ההצלחה שאת היית רוצה לראות היא הצלחה של שיתוף והתקדמות אבל ההצלחה שהוא רואה היא אחרת לגמרי, ההצלחה שלו נוגעת לשקט, לאינדיבידואליות, למקום בו אף אחד לא מתערב לו ולשגרה שהוא מכיר.

לפעמים הדבר שאנחנו הכי רוצים הוא הדבר שממית אותנו ולכן לעתים צריך להשאיר את הרצון במין סוג של מסתורין. אני חושבת שבעלך מאוד מאושר במקום בו הוא נמצא, טוב לו בשקט הזה ואם את תרצי יותר מדי בשבילכם זה לא יהיה טוב עבורו. השקט והאינדיבידואליות שלו נותנים לו המון, והמקום הגבוה יותר הוא לאו דווקא המקום היותר מוצלח בשבילו. שימי לב, יכול להיות שהרצון שלך למתוח את החבל יותר ויותר הוא מה שיכול להמית אותו".

מתוך תוכניתה של שלומית תמיר, כל יום שני ב־20:00 ב"רדיו ללא הפסקה" 
ערכה: ליאת מלכא בלכטובסקי