עולם שמקיף אותנו נראה לנו מובן מאליו. כאילו היה כך גם לפני שנים רבות. כל המצאה, כל חידוש, כל גאדג׳ט, משכיחים מאיתנו את החיים שלפני. את הטלפון הביתי שצלצל לפני האייפון, את הכרכרות שדהרו לפני המכוניות, את האוניות ששטו לפני המטוסים, ואפילו את החיים לפני שקיות הניילון, אלה שה־ פכו לחלק בלתי נפרד מחיינו.
השקיות לא היו כאן לפני 80 שנה. בעצם, אפילו פחות, כי חלפו לפחות שלוש שנים מאז אותו יום היסטורי, ה־28 בפברואר 1935, שבו הכימאי ד״ר וואלאס קארותרס הצליח להפיק במעבדה של חברת דופונט סיב מלאכותי המדמה משי, ועד שהעולם חש אותו, ביריד העולמי בניו יורק, בין שיניו (כמברשת שיניים), או על רגליו (בצורת גרבי ניילון). היום, כשהניילון המתכלה לאטו הפך לאויב סביבתי, מעניין להיזכר בטלטלה שגרם על סף מלחמת העולם השנייה ועמוק לתוכה.
מה זה בכלל ניילון? זהו שם ממותג לפוליאמיד, פולימר סינתטי אורגני, המיוצר תוך שימוש בטכנולוגיה של דחיסה. או בקיצור, פלסטיק. כן, פלסטיק. אבל למה לשבור את הראש עם מושגים מורכבים בכימיה. הדרך שעשה הניילון ממוחו של ממציא בעל מעוף, דרך חילופי המהלומות בין הנשים שהסתערו עליו ועד לירידת קרנו בעיני הציבור הרבה יותר מרתקת.
סיפורנו מתחיל לא בממציא, אלא בחברה שסללה לו את הדרך המייגעת להפקת החומר. את דופונט ייסד ב־1802, לפני למעלה מ־200 שנה, אלוטר איריני דו פונט, שהיגר עם משפחתו לארצות הברית מצרפת של נפוליאון. החברה הייתה אז מפעל תעשייתי שהתמחה בייצור אבק שריפה ועבד עם הצבא האמריקאי. החיבור הזה השתלם לדופונט.
במלחמת האזרחים היא סיפקה כ־50% מכמויות אבק השריפה עבור צבא הצפון תחת הנשיא אברהם לינקולן, כשהיכה את צבא הדרום. כמעט מאה שנים אחר כך הייתה החברה מעורבת ב״פרויקט מנהטן״, שבו עמלה ארצות הברית על בניית פצצה גרעינית.
במלחמת האזרחים היא סיפקה כ־50% מכמויות אבק השריפה עבור צבא הצפון תחת הנשיא אברהם לינקולן, כשהיכה את צבא הדרום. כמעט מאה שנים אחר כך הייתה החברה מעורבת ב״פרויקט מנהטן״, שבו עמלה ארצות הברית על בניית פצצה גרעינית.
ההצלחה המסחרית של דופונט הייתה אפוא גדולה. גדולה מאוד, גדולה מדי עבור רבים שקינאו בה. ב־1912, אחרי שהתרחבה והשתלטה גם על תחום הדינמיט, הוכרזה כמונופול בתחום חומרי נפץ ונאלצה להיפטר מחלק מנכסיה, מה שלא הפריע לה להפוך, עם השנים, לחברת הכימיקלים השנייה בעולם.
בעשור הבא, כלומר בשנות ה־20 של המאה ה־20, בחרו ראשיה להשקיע בתחום הנדסת החומרים, הקימו מעבדת מחקר ובהמשך העשור שכרו את שירותיו של ד״ר קארותרס, שמונה לראש חטיבת הכימיה האורגנית והקים צוות לחקירת נושא הפולימרים. באותה תקופה פקפקו רבים בסיכויי ההצלחה לייצר סיב מלאכותי המזכיר בתכונותיו ובתחושתו את המשי האלמותי. אבל קארותרס היה עשוי, איך נאמר זאת, מחומרים אחרים.
בין ניו יורק ללונדון
ב־1930, באקראי, כמו שקורה בסיפורים הכי טובים, הכניס אחד מעוזריו של הכימאי מקל לדלי שבו שהתה עיסה פלסטית. כשהוציא אותו החוצה, נשרו מהדלי סיבים דקיקים שהתקשו כמעט מיד.
כך נולד לו הנאופרן, הגומי הסינתטי הראשון. אחריו הגיע הפוליאסטר. בעקבותיו יוצרו הסיבים הראשונים של מה שיהפוך עוד מעט לניילון. ב־1935, שנה שבה כבר גאתה המתיחות בין ארצות הברית ליפן, זו שממנה ייבאה אמריקה את המשי, נרשם הפטנט והומצא השם ״ניילון״.
ד"ר קראותרס מדגים את היכולות של החומר החדש
בתחילה זכה הפולימר הפלסטי לכינוי ״סיב 66״. אחר כך הוקמה ועדה למציאת השם ו־400 רעיונות נזרקו לחלל האוויר עד שנבחר השם ששינה את ההיסטוריה. תיאוריה אחת טוענת שהוא שילוב בין ראשי התיבות של הערים ניו יורק (New York) ולונדון (London). תיאוריה אחרת גורסת, על סמך המלחמה הקרה מול היפנים, כי השם הומצא כשאחד המשתתפים בפרויקט התריס ״Now You Lose Old Nippons".
בין כך ובין כך, הרכבת יצאה לדרך. אבל קרותארס, שסבל ככל הנראה ממה שמכונה כיום הפרעה דו־קוטבית, לא הגיע לתחנה הסופית. על הישגיו היה מועמד אומנם לפרס נובל, אבל ב־1937, שנתיים אחרי שהניילון הומצא, שלח יד בנפשו כששתה ציאניד מעורב במיץ לימון.
הטרגדיה לא עיכבה את ההצגה המתוקשרת של הניילון ביריד בניו יורק ב־1938 ואת מסע השיווק של דופונט למוצרים החדשים, ובראשם גרבי הניילון, שנחתו בחנויות האופנה ב־1939. האמריקאיות, שכבר שמעו שבגרבונים הללו לא יהיו ״רכבות״(שמועה חסרת בסיס), התנפלו על הסחורה וקנו ביום אחד ארבעה מיליון גרבונים. התופעה זכתה לשם ״ניילומניה״ ונמשכה למעלה משנתיים, עד ליום המר והנמהר ב־7 בדצמבר 1941, יום המתקפה על פדל הרבור.
ארצות הברית נכנסה למלחמה והנשים נאלצו לוותר על גרבי הניילון שמוחזרו עבור המאמץ המלחמתי. המשפט הנפוץ באותה תקופה היה ״תורידי אותם בשביל הדוד סם״. הניילון שימש למצנחים, לחבלים ולכילות. כשהמלחמה נגמרה, ההיסטריה חזרה.
באוגוסט 1945, עם שוך הקרבות, שוב הסתערו האמריקאיות על הגרביונים. עשרות אלפי נשים בפיטסבורג נאבקו ללא רחמים זו בזו, דחפו, משכו בשיער ואף הרביצו כדי לשלוף ולו זוג גרבי ניילון אחד. ״אני מקווה שלא אראה עוד אישה לעולם״, סיכם שוטר מותש את מה שחווה באותו יום דמים.
באוגוסט 1945, עם שוך הקרבות, שוב הסתערו האמריקאיות על הגרביונים. עשרות אלפי נשים בפיטסבורג נאבקו ללא רחמים זו בזו, דחפו, משכו בשיער ואף הרביצו כדי לשלוף ולו זוג גרבי ניילון אחד. ״אני מקווה שלא אראה עוד אישה לעולם״, סיכם שוטר מותש את מה שחווה באותו יום דמים.
אבל הניילון לא נשאר רק בגרביים. בעשרות השנים האחרונות הוא משמש כבסיס לשלל מוצרים - מכריות אוויר לרכב ומכלי שמן, דרך רשתות דייגים ומיתרי גיטרה, ועד לבגדים, וכמובן, שקיות.
שקיות הניילון היו פעם, עד לא מזמן, המוצר האולטימטיבי: אטומות, שקופות, יעילות ותכליתיות. עד שהסתבר שהפלסטיק אינו מתכלה. כלומר, הוא כן, רק שזה לוקח לו משהו כמו 500 שנה. אפשר לטמון אותו או לשרוף אותו, אבל המחיר גבוה: זיהום ניכר ופגיעה קשה בסביבה. עם הזמן, שקיות ניילון הפכו סמל לכל מה שפוגע באיכות החיים. בינינו, אם לא אכפת לכם, עשינו להן בפרט, ולניילון בכלל, עוול. אז רגע לפני שהשקיות נעלמות מחיינו, וכמה רגעים לפני שחומר אחר יחליף את הניילון, בואו נחגוג לו גבורות. עד הטרנד הבא.