נכדתי בת השנתיים וחצי מתעקשת להיכנס למיטה עם חפצים שונים כמו ספרים ומשחקים קטנים כדי לישון איתם. אם החפצים לא נמצאים לידה בלילה כשהיא מתעוררת, היא צורחת ובוכה בהיסטריה. לפעמים היא עוברת בשעות הלילה למיטה של ההורים שלה ורוצה שכל החפצים יעברו יחד איתה. איך אפשר לעצור את ההתנהגות הזאת?
״במקרה הזה ההורים צריכים רק להחליט לשים גבול. הילדה רוצה לקחת איתה למיטה המון דברים שמפריעים לה ומייצרים סוג של תלות,ולכן הוריה חייבים לשים גבול ולאסור עליה להכניס אותם למיטה. בערב לפני השינה אמה של הילדה צריכה לשבת לידה, לחבק אותה ולהגיד לה שמהיום אמא ואבא מרשים להכניס למיטה רק שני דברים והיא יכולה לבחור אותם. סביר להניח שהלילות הקרובים ייגמרו בבכי נורא, אבל לפעמים חייבים למתוח קו אדום, גם אם זה גורם עצב לילדים.
הבעיה של הילדים היום היא שההורים קצת חלשים. הם יודעים מה צריך לעשות, אבל ברגע שהם רואים את ילדיהם בוכים, הם מוותרים. חשוב להבין, חינוך אומר להגביל את הילד גם אם זה גורם לו לכעוס. ההורה הוא המבוגר האחראי, הוא מבין יותר ורואה לטווח הרחוק. כשילד רואה שיש לו הורה סמכותי, הוא יודע שאפשר לסמוך עליו״.
נכדי בן ה-13 התאהב בנערה בת גילו. היא גרה בעיר אחרת שנמצאת כשעה נסיעה מהבית שלנו. בתחילת הקשר הם היו נפגשים אצל חבר משותף, אבל עכשיו, כשהאהבה פורחת ביניהם, הם רוצים לישון יחד זה אצל זה. העניין הזה לא מקובל על בתי ובעלה, והם מסרבים לאפשר להם לישון יחד. מה אפשר לעשות?
״הסירוב לאפשר לזוג המאוהב לישון יחד הוא לגיטימי והגיוני. גיל 13 הוא מוקדם מדי לשינה משותפת וחשוב שתציבו לנכד את הגבול הזה. לדעתי, בתך ובעלה צריכים לקחת את בנם לשיחה ולהבהיר לו את הדברים השיחה צריכה להיות מאוד חיובית. עליהם להגיד לו: 'אנחנו יודעים שאתה אוהב את חברה שלך, היא מתוקה ואנחנו מאחלים לכם תקופה ארוכה של יחסים נהדרים. יש מקום אחד שאנחנו נתערב בו ונציב ההגבלות. בגיל 13 אתה לא תישן אצלה והיא לא תישן אצלנו'.
שיסבירו לו שכדי שהבילוי המשותף שלהם יתאפשר, בת זוגו יכולה להגיע לאזור מגורכם לשישי־שבת, לבלות איתו במשך כל יום שישי ובלילה היא יכולה לישון אצל קרובי משפחה או אצל חברים של ההורים שלה שגרים בסביבה. ביום שבת, למחרת, היא יכולה לחזור ושוב לבלות איתו. תנסו לחשוב איך אתם גורמים לכך שפעם בשבוע היא אצלו, פעם בשבוע הוא אצלה, וכל סוף שבוע פעם פה ופעם שם.
בנוסף, בתך צריכה לשוחח עם אמה של הילדה, לדאוג שהן יהיו מתואמות ולבקש שיתוף פעולה מצדה. הורים נוטים לפחד מהמתבגרים שלהם ולפעמים לא מבינים שחשוב להתעקש על הערכים שהם מנסים להעביר. אל תיתנו לערכים שלכם להתמסמס רק כי הילד כועס עליכם, תשמרו על הגבולות שלכם. אל תוותרו לילד אפילו שהוא רוצה, ותבדקו איך אתם עוזרים לו במקומות האחרים״.
בני בן השלוש סובל לעתים קרובות מהתקפי זעם כשהוא חוזר מהגן. הוא מתחיל להרביץ ונכנס להיסטריה ומסוגל למשוך לי בשיער או להכאיב לי. כדי להרגיע אותו אני מנסה לחבק אותו בחיבוק דוב מאחורה, וכשזה לא עוזר אני הולכת ממנו עד שיעבור זעם. אחרי שהוא בוכה המון זמן, הוא מצליח להירגע וממש מצטער על ההתנהגות שלו. אני חושבת שזה קורה כי הוא עייף מאוד, הוא נמצא בגן שבו הילדים לא ישנים בצהריים. מה עלי לעשות?
״לדעתי, הסיבה להתנהגות הזאת היא אכן העובדה שבנך לא ישן בגן. בגיל הזה ילדים צריכים לישון שנת צהריים. עייפות משפיעה על המוח, על המצב הרגשי ועל המצב הפסיכולוגי. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות במקרה הזה הוא בעצם להראות לבנך את הצורך בריסון. כשבנך חווה התקף זעם, תתמידי בחיבוק דוב הפוך, וגם אם הוא ישתולל ויצרח תגידי לו שתחבקי אותו עד שיירגע. אם אחרי חמש־שש דקות הוא לא נרגע, תסיחי את דעתו, קחי אותו לשטוף פנים, תני לו כוס מים. כרגע, בגלל העייפות הנוראית, הוא לא מסוגל לגייס את הכוחות הפנימיים לצורך איפוק. אחרי שהוא נרגע ומבקש סליחה, חבקי אותו ותגידי לו שאת יודעת שהוא מצטער. את לא צריכה לנסות לשוחח איתו ולהסביר לו, זה צריך להיות קצר וענייני. אין משהו אחר לעשות, בגלל העייפות הוא לא מסוגל לגייס את כוחות הנפש שהוא צריך כדי להרגיע את עצמו. חכי עד שהוא ירוסן ויבין את זה ועד שהוא קצת יתבגר ויהיה פחות עייף״.
ערכה: ליאת מלכא בלכטובסקי. מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"