יום אחרי שיואב, הגדול שלנו, עלה לתורה, בצבצה מתיבת הדואר מעטפה. היה כתוב עליה באותיות ברורות: ״לכבוד: יואב ויץ״. אני אמא שלו, וככזו דגדג לי באצבעות לפתוח ולגלות מה יש בפנים. אבל מאז שהייתי קטנה פמפמו לי בבית את התקנה שתיקן רבנו גרשום, שנועדה לעגן את הזכות לפרטיות: אין לאדם לפתוח את מכתב חברו. אז התאפקתי. אחרי שעה שלחתי אליו הודעה והוא אישר לי לפתוח את המכתב. בפנים המתין ברושור צבעוני ובחזיתו שני ילדים, נשבעת לכם שאלה שני ילדים, לבושי מדים, ומתחתם הכיתוב: ״הפנימייה הצבאית לפיקוד למובחרים בלבד״.
בצד השני, פנייה אישית אל תלמיד/ת כיתה ח': ״ייתכן שמכתב זה ישנה את חייך. הפנימייה הצבאית מחנכת ומכשירה את טובי בני הנוער אשר בוחרים בדרך חיים מיוחדת. הם בוחרים להיות מפקדי העתיד של צה״ל ומנהיגי מדינת ישראל! בכל שנה נרשמים לפנימייה כ־1,000 מועמדים ומועמדות. לאחר תהליך מיונים קפדני ועמוק, מתקבלים רק כ־65 המועמדים והמועמדות המתאימים ביותר. בעוד שנה, גם אתם תוזמנו להצטרף אלינו למסע המאתגר של המיון ואולי גם ההתחנכות בפנימייה הצבאית״.
אחר כך מגיעים תיאורים המונים את יתרונות הפנימייה, וקריאה: ״העזו לחלום, ופעלו להגשמת שאיפותיכם. זה תלוי בכם!״.
הסא״ל החתום על הקריאה להצטרפות שכח דבר אחד. עם כל הכבוד לכולם, הפנייה הישירה הזו אינה במקומה. הלו, הילד הזה קטין. הוא הרגע עלה לתורה. בן 13 ויום כולו, ויש לו אבא ואמא.
אני מכירה היטב את הנוהל הישראלי שעכשיו מנסה למפות אותי פוליטית ולהבין לאן אני שייכת - לימין או לשמאל. תשכחו מזה, זה לא הכיוון. הכיוון הוא לספר רגע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, שמספיק משובש לי הרעיון שבעוד כמה שנים הילד שלי, זה שהבאתי אחרי ייסורים עזים והכרתי רק כשהיה בן שלושה ימים כי הייתי מחוסרת הכרה, יעמוד על במה וישיר את ״עוף גוזל״ וכמה ימים אחרי כן יעלה על מדים ויקבל נשק. עם ״עוף גוזל״ אין לי שום בעיה. אחלה שיר. הבטן שלי כואבת בגלל מה שיבוא אחריו.
כל מה שאכתוב פה יזלוג לקלישאות. הסבא הגדול שלו לא זכר כלום באחרית ימיו. גם לא איך קוראים לו. רק את ההמנון של גולני ואת החברים מגדוד 13 של שנות ה־50 הוא זכר. לדוד שלו, יחיעם ויץ שנהרג בליל הגשרים, יש תזכורת יומיומית מטר מהבית שלנו באנדרטה שבגן העשרים בשכונת בית הכרם. להבדיל, לרגל שאבא שלו ריסק בצבא יש תזכורת בחילופי עונות, ואפשר עוד להמשיך.
אז מה אני אומרת? אדון סא״ל, הילד שלי בן 13. בלבד. תוריד את הידיים שלך ממנו. אני פטריוטית גדולה ואוהבת את המדינה הזו, מטורללת ככל שתהיה, אבל אני קודם כל אמא שלו. יום עצמאות שמח.
בצד השני, פנייה אישית אל תלמיד/ת כיתה ח': ״ייתכן שמכתב זה ישנה את חייך. הפנימייה הצבאית מחנכת ומכשירה את טובי בני הנוער אשר בוחרים בדרך חיים מיוחדת. הם בוחרים להיות מפקדי העתיד של צה״ל ומנהיגי מדינת ישראל! בכל שנה נרשמים לפנימייה כ־1,000 מועמדים ומועמדות. לאחר תהליך מיונים קפדני ועמוק, מתקבלים רק כ־65 המועמדים והמועמדות המתאימים ביותר. בעוד שנה, גם אתם תוזמנו להצטרף אלינו למסע המאתגר של המיון ואולי גם ההתחנכות בפנימייה הצבאית״.
אחר כך מגיעים תיאורים המונים את יתרונות הפנימייה, וקריאה: ״העזו לחלום, ופעלו להגשמת שאיפותיכם. זה תלוי בכם!״.
הסא״ל החתום על הקריאה להצטרפות שכח דבר אחד. עם כל הכבוד לכולם, הפנייה הישירה הזו אינה במקומה. הלו, הילד הזה קטין. הוא הרגע עלה לתורה. בן 13 ויום כולו, ויש לו אבא ואמא.
אני מכירה היטב את הנוהל הישראלי שעכשיו מנסה למפות אותי פוליטית ולהבין לאן אני שייכת - לימין או לשמאל. תשכחו מזה, זה לא הכיוון. הכיוון הוא לספר רגע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, שמספיק משובש לי הרעיון שבעוד כמה שנים הילד שלי, זה שהבאתי אחרי ייסורים עזים והכרתי רק כשהיה בן שלושה ימים כי הייתי מחוסרת הכרה, יעמוד על במה וישיר את ״עוף גוזל״ וכמה ימים אחרי כן יעלה על מדים ויקבל נשק. עם ״עוף גוזל״ אין לי שום בעיה. אחלה שיר. הבטן שלי כואבת בגלל מה שיבוא אחריו.
כל מה שאכתוב פה יזלוג לקלישאות. הסבא הגדול שלו לא זכר כלום באחרית ימיו. גם לא איך קוראים לו. רק את ההמנון של גולני ואת החברים מגדוד 13 של שנות ה־50 הוא זכר. לדוד שלו, יחיעם ויץ שנהרג בליל הגשרים, יש תזכורת יומיומית מטר מהבית שלנו באנדרטה שבגן העשרים בשכונת בית הכרם. להבדיל, לרגל שאבא שלו ריסק בצבא יש תזכורת בחילופי עונות, ואפשר עוד להמשיך.
אז מה אני אומרת? אדון סא״ל, הילד שלי בן 13. בלבד. תוריד את הידיים שלך ממנו. אני פטריוטית גדולה ואוהבת את המדינה הזו, מטורללת ככל שתהיה, אבל אני קודם כל אמא שלו. יום עצמאות שמח.