אני זוכרת את הרגע הזה מצוין. הייתי בכיתה ו', אי שם בין מלכות אחאב לאחזיה, וחיכיתי בבית שאמא שלי תחזור מאספת הורים. כשנשמעו הנקישות בדלת, רצתי אליה, פתחתי את הדלת לרווחה ושאלתי בחיוך של החתול מאליס: ״נווווו?״. סטירה. לא קטנה ועדינה. סטירה סטירה, עם כובד משקל ידה של אמא עצבנית מאוד: ״'נו', את שואלת אותי? אולי לפני כן תעני לי לאן נעלמה התלמידה המצטיינת ומה קרה לך ולציונים שלך? מורה אחד לא היה שיוכל להגיד מילים טובות! אחד!״. אין דרך אחרת לנסח את זה: אמא שלי רתחה ורשפה. אחר כך אמרה בזעם: ״תמחקי את החיוך הרחב. אני לא רוצה לדבר איתך״.



חזרתי הלומה לחדר. זה יישר אותי בלימודים, אבל גם עיקם משהו מאוד בסיסי אצלי והותיר רישום עמוק: הבנתי שלא משנה כמה יפה אתנסח, לא תמיד יהיה מי שיקשיב, ולפעמים תבוא הכאפה. השבוע נערך יום הורים בבית הספר של יאיר, העיתונאי הקטן שלנו. ״תגיד, למה נדמה לי שאתה מתוח?״, שאלתי אותו לפני כן, והוא אמר: ״כי אני לא יודע מה יגידו עלי, ומפחד מהתגובה שלכם״. ככה. אמרתי לו שאני משוכנעת שהמאמצים שלו יישאו פרי, וגם אם יש צורך לתקן משהו - תמיד אפשר לדבר ולראות מה עושים. ״כן? תדברי איתי על זה?״, הוא שאל בחשש. פתאום האפשרות של שיחה נראתה לו רחוקה. ״איזה יופי שאת לא כמו האנשים ההם, שסיפרת עליהם לאבא״, אמר.



מעניין לראות עד כמה הכל מחלחל אצל ילדים, ובאיזשהו שלב גם שוקע. ״האנשים ההם״, כלומר האדון שכתב אלי מייל עצבני, שלא לומר אלים, כי העזתי לכתוב את אשר על לבי בטור אישי שלי, כלומר הבמה הזאת כאן. לא חשוב מה כתבתי אליו חזרה, הוא המשיך באותו טון. דיאלוג לא נבנה פה, כי מי אני שאפריע לו בדו־שיח. ״האנשים ההם״, כלומר עיתונאי ותיק, שלא נשא חן בעיני ירום הודו שהטלתי ספק באחת הקביעות ששחרר לפייסבוק. משם הדרך לכיעור ולמילים דוחות הייתה קצרה מאוד. הוא כתב משהו כמו ״אני מצפה שמישהי שיודעת לכתוב תדע גם לקרוא״, או משהו כזה.



אני עניתי שאין לי כל ספק באשר ליכולות הקריאה וההבנה שלי, ושאסור להתבלבל מכיוון שהמקלדת מוכנה לשאת הכל. הרי מרגע שהוא לוחץ אנטר, המילים הן שישלטו בהוויה, ולא אנחנו בהן, ולכן לא איתי הוא מוזמן להתכער. לא בשביל זה אני פה. התגובה שלו הייתה פשוטה: הוא לחץ ignore, שזה אומר - ״את מחוקה אצלי״. ״האנשים ההם״, כלומר כל אלה שיושבים מול המצלמה בעמדת המראיינים, ולא נותנים למרואיין שלהם להשחיל מילה.



אבל אני לא מרימה ידיים, כי האמת נמצאת לא רק בעולם הווירטואלי, זה של המקלדת, הפייסבוק והאינטרנט. האמת נמצאת גם באוטובוס וברכבת, כשסתם כך מתפתחת לה שיחה עם אנשים זרים. האמת נמצאת גם בסופרמרקט, או באמצע הרחוב. נכון, יש הרבה מאוד מה לתקן, אבל היי, בשביל זה צריך לדבר ולא רק לנאום חד־צדדית. וכדאי להתחיל מהבית. 



עיתונאי קטן שלי/יאיר ויץ

אמא אומרת שאחד הדברים שהיא כל הזמן הייתה שואלת אותי כשהייתי אצלה בבטן זה ״מי אתה?״. אני חושב שהורים עדיין צריכים לשאול את זה, גם אחרי שהילדים שלהם נולדים. לפעמים נראה לי שהם כל כך עסוקים בלעבוד כדי לקנות דברים, שהם שוכחים לדבר עם ילדים. השבוע שיחקתי עם אחי יואב במשחק ״פשוט. לשתף.״ - בעיקרון זה משחק שמיועד גם להורים, אבל העדפנו הפעם לשחק לבד. יש חיילים, יש קובייה, יש לוח, יש הוראות וחוברת להורים ויש כמובן כרטיסיות שיתוף כמו ״אני נבוך כש...״, ״כל אחד טוב במשהו, ואני טוב ב...״. במשחק אתה יכול לגלות דברים מעניינים על ההורים שלך וגם על עצמך, ואני חושב שהוא מושך. דרך אגב, יש לי משחק דומה שמשלב גם משימות. פה מתרכזים בשיתוף ברגשות, וזה דבר חשוב מאוד. 



״פשוט. לשתף.״, לבני 4 ומעלה. פיתוח: ליאת זיתוני ורונית חלפון. מחיר: 119 שקלים. להשיג במרמלדה מרקט.




לגלות דברים מעניינים. "פשוט לשתף". צילום: יח"צ



המלצת תרבות
הנה הזרמנות להתנתק מהמסכים ולזוז עם הילדים: שלושה ימים של הפנינג בריאות, תזונה וספורט לכל המשפחה. בין ההרצאות: אנדי רם, שפרש בשנה האחרונה מטניס פעיל, ישתף מניסיונו האישי וידבר על עבודת צוות, על שיתוף פעולה ועל החלטת החלטות לאורך הקריירה הספורטיבית; השחיין גל נבו, זוכה מדליית כסף באליפות אירופה בשנת 2013, ירצה על חתירה למצוינות; ויש גם פעילויות כמו טורניר כדורסל ״סטריטבול״ 3x3, תחרות ניווט ספורטיבי בין משפחות, סדנת רפלקסולוגיה להורים ולילדים, קיר טיפוס, סדנת שחייה לפעוטות, הרקדה להורים ולילדים ועוד. הנרשמים לפעילויות יוכלו ליהנות ממתקני מרכז הספורט. ההשתתפות מותנית בהרשמה מוקדמת ובתשלום סמלי. 



הפנינג לכל המשפחה, מרכז עלית לספורט באוניברסיטת תל אביב בשיתוף קמפוס שיאים, חיים לבנון 60 רמת אביב. 


30.4־2.5. לפרטים: 074-7100237, livewell.sports-center.co.il.




הזדמנות לבלות עם הילדים. מרכז עלית לספורט, אוניברסיטת תל אביב. צילום: יח"צ