לפני כמה ימים פגשתי במרכז העיר ירושלים את חברתי מ׳ שילדה לא מזמן. היא דחפה את עגלת התינוקות, ומתוך העגלה בצבצו זוג עיניים בורקות וחיוך רחב של מתוקה מזן נדיר. ״אל תיתני לחיוך הזה להשלות אותך. עכשיו היא מבסוטית, כי היא אחרי קקי. חכי, עוד מעט יתחיל קונצרט של בכי כי היא תרצה שאחליף לה״, אמרה לי החברה. ״קודם היא הייתה רעבה ורצתה לינוק, וכולם תקעו בי מבטים מאשימים. נשבעת לך שכמעט קראו לרווחה״. מאחורי המשפט הזה (לא עם הרווחה. זה עניין אחר) מסתתרת מציאות די איומה להורים ולילדים. 
מה שחברתי האהובה רצתה לומר הוא שלא היה מקום אחד שהיא תוכל להחליף לקטנה שלה חיתול. אמרתי לה שלא הגיוני, הרי אנחנו מוקפות בחנויות של רשתות המיועדות להורים ולפעוטות. ״הנה, בואי ניכנס לכאן״, הצעתי לה. נכנסנו לאחת החנויות של רשת שמזמן ההצלחה עלתה לה לראש ורוצה להיות אמריקה. אז כן, העיצוב אמריקה, אבל השירותים הודו. אין שירותים, בקיצור, ועל עמדת ההחתלה אין בכלל מה לדבר. ״אני מצטערת״, אמרה לנו מנהלת המשמרת, ״אין לנו בעצמנו איפה לעשות. אנחנו הולכות לקפה ממול״.
המשכנו לחנות קרובה אחרת, ושם ציפתה לנו עוד הפתעה נעימה. ״אין לנו עמדת החתלה. אנחנו הולכות לעשות פיפי בקופת חולים ממול״, אמרה לנו המוכרת. כך המשכנו עד שהסתמנה סכנת טביעה בקקי, ונעמדנו בקרן רחוב כדי לקמבן החלפת חיתול. ״את רואה, ככה החיים שלי נראים כשאני יוצאת מהבית. כל היום מפמפמים לנו שופינג לקטנים ומבצעים, אבל את הדברים הכי בסיסיים לא נותנים לנו״, אמרה לי חברתי.

חמי ניר נוהג לספר שבתקופה ששימש בתפקיד שליח הסוכנות היהודית בסקוטלנד, הילדים היו קטנים וההוצאות גדולות. יום אחד התבשרו תושבי סקוטלנד באמצעות עיתון נפוץ כי מחירי הבשר עתידים לעלות. התקופה היא טרום מחשבים, דוא״ל, טלפונים סלולריים ועוד.
באותה עת פעל בממלכה הבריטית, לרבות בסקוטלנד, ארגון צרכנים פעיל ויעיל מאוד, בעיקר דרך ירחון שנקרא ״דוח הצרכנים״. הוא כלל הכל מכל בנושאי צריכה. כמעט לא קנו מוצר בלי לבדוק תחילה מה אומר עליו אותו ירחון.
עורכי הירחון וכתביו היו גוף מייצג לצרכנים ולבעיותיהם, שזה אומר האגודה למען הצרכן שיש לנו היום, אבל יעיל ואפקטיבי. יום אחד החליטו יצרני הבשר להעלות את המחירים, וכמובן כל המרכולים וחנויות הבשר העלו מחירים בהתאם. ירחון הצרכנים פנה לציבור דרך הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות והציע לא לקנות בשר במשך שלושה ימים. תפוגת הטריות על פי כללי השיווק שהיו נהוגים אז בסקוטלנד למוצרי בשר מוכנים למכירה הייתה כשלושה־ארבעה ימים.
הבריטים, כמו הבריטים, ממושמעים. הדירו את רגליהם ממדפי הבשר. התוצאה לא איחרה לבוא: ביום השני התמוטטה כל עליית המחירים, ומחירי הבשר ירדו לאותה רמה.
מה אני אומרת פה? תרשו לי להעביר את רשות הדיבור אל אדון יאיר, העיתונאי הצעיר של הבית: ״חנויות כאלה הן זיוף. אם אני הייתי במקום ההורים, לא הייתי קונה שם כלום, עד שהבעלים יבינו שהם צריכים להתנהג יפה אל הלקוחות״.
״מרד צרכנים״ קוראים לזה. ואם זה לא חינוך מגיל צעיר לצרכנות נבונה, אני לא יודעת מה כן.