מתישהו בשנה שעברה גיליתי בהגדרות הפרטיות בפייסבוק דבר ששינה לי את החיים הווירטואליים.
הסתבר לי שאפשר למנוע מפוסטים שעליהם אנשים מתייגים אותך, מלהופיע באופן אוטומטי על הקיר שלך. הפוסטים ימתינו לאישורך, ואז תוכל להחליט אם לאפשר להם ללכלך את הקיר הפרטי בקשקושים שלהם, או לשלוח אותם אל ארץ ה-Hide, שאליה הולכים פוסטים לא רלוונטיים כדי למות.
בימים אלה אני אסירת תודה על האפשרות הזאת יותר מתמיד. אני נמצאת תחת מתקפה של אחד שאינני מכירה ושאיני חברה שלו, ניסים עטיה (ניחוש פרוע: שם מפוברק), ושל קרובי משפחה שלו (ניחוש פרוע: גם הם מפוברקים), שמתייגים אותי ללא הרף על תמונות פרסומיות לטיולים מאורגנים בחו״ל ובאילת. איך לומר זאת בעדינות? הייתי מעדיפה לעבור מדי לילה חוקן עם חומצה, מאשר לצאת לטיולים הללו. לפחות פעם ביום אני מקבלת התראה על כך שניסים או מישהו אחר בעל שם משפחה זהה (פרופילים שנראים אותנטיים ואמינים כמעט כמו הבטחות של פוליטיקאים ישראלים) תייג אותי על תמונה. זו תמיד אותה התמונה, עם הגרפיקה הזולה והססמאות המביכות. כי, היי, מי לא ירצה לטוס לרומניה עם דודו זר או לרדת לאילת עם מושיק עפיה, מיד כשיעזוב את בית ״האח הגדול״? וזו תמיד אותה התוצאה. כשאני מנסה לחסום את ניסים ובני משפחתו, או לפחות לדווח על הפעילות המשפחתית הענפה שלהם בנגזרות הספאם, אני נתקלת כבר שבועות בתגובה זהה מפייסבוק, משהו בסגנון הזה, בתרגום חופשי מאוד שלי: מצטערים, לקינו בבאג מעצבן ולכן לא תוכלי לחסום את ניסים בשלב הזה. מה שאת כן יכולה, זה להיחנק. האם מצאת שהמידע הזה מועיל?
ואז מצאתי את עצמי שוב באזור הדמדומים של פייסבוק, שאליו כולנו נקלעים מפעם לפעם אם אכפת לנו מספיק: הניסיון לפנות אליהם ישירות ולבקש עזרה. מדובר במערכת מסועפת יותר משירות הלקוחות של כל חברות האשראי, הכבלים וקופות החולים יחד. סעיפים ותת סעיפים שנפתחים ומשגרים אתכם ללינקים ועוד לינקים, שואלים שאלות כמו ״מה תרצה לעשות?״, אבל לא מספקים לך את האפשרות: לכתוב לכם פאקינג הודעה! בפייסבוק אי אפשר למצוא מייל ישיר או כל דרך אחרת לפנות מבלי למלא שאלון בסדר גודל של פוליסה לביטוח חיים. כמו בקורס טיס, גם במקרה זה רוב הטובים נושרים באמצע. כי מה זה לחיות עם קצת ספאם לעומת 13 שנים מהחיים שיישרפו בניסיון להבין איך פונים לפייסבוק.
ואני, כנראה, לא היחידה ששמה לב לזה, כי השבוע קראתי שעו״ד בשם גיא אופיר פנה לפייסבוק באיום לחשוף את פרטיה האישיים של מנכ״לית פייסבוק ישראל, עדי סופר תאני, אם פייסבוק לא תתחיל לספק דרכים סבירות יותר ליצור איתה קשר. הוא מדבר יותר על מקרים של בריונות, שגם מולם פייסבוק לא ממהרת להסיר פוסטים פוגעניים מהאוויר.
זה בעיקר גורם לי לחשוב באיזה אבסורד אנחנו חיים: רובנו הפכנו את פייסבוק לציר תקשורת מרכזי. היא מאפשרת לנו לשלוח הודעות במקום מיילים, ליצור קשר באמצעות תגובות ולייקים, לפנות לחברות מסחריות ולגופים ציבוריים, להכיר אנשים חדשים בכמה תקתוקי מקלדת וכפתורים. אם פייסבוק תקרוס לכמה שעות, הרבה אנשים יחוו את זה כאסון טבע בסדר גודל בינלאומי וכולנו נסתובב במרחב הציבורי, מנותקים ותלושים כמו אחרי מתקפת זומבים (כי איך נסתדר רק עם מיילים, טלפונים, הודעות sms, וואטסאפ והודעות פרטיות בטוויטר?).
כמה אירוני שדווקא האתר הזה, שהשתלט על תחום התקשורת בחיינו, מונע מאיתנו את האפשרות הבסיסית ביותר - לתקשר איתו ישירות. וכמה זה מאכזב לגלות שבמקום הזה, שרובנו מבלים בו שעות מדי יום, אין מישהו שבאמת שומר עלינו או דואג שלא יציקו לנו. הגננת נמצאת, אבל היא סגורה בחדר מרוחק שאין בו קו טלפון או קליטה.
ואולי בפייסבוק פשוט יודעים שפתיחת ערוץ ישיר עלולה לגרום לכל המערכות שלהם לקרוס. אולי הם צריכים להשקיע משאבים כבירים כדי לפתוח מחלקת שירות לקוחות (מסכנים, אם רק היה להם כסף כדי לעשות את זה). ואולי בפייסבוק פשוט מבינים שהם פלטפורמה חינמית, ושקיבינימט, הם לא חייבים לנו שום דבר. אז עד שיהיה להם אכפת, אם אי פעם יהיה, נמשיך לחיות עם בריונות, ספאם, הצקות ותקלות מעצבנות, שלא מאפשרות לחסום את האנשים שעושים לנו את כל הרע הזה. מקסימום, תמיד אפשר לנסוע לרומניה עם דודו זר.
ניצלתי את מעט הפריבילגיות שיש לי כעיתונאית ופניתי לפייסבוק לקבלת תגובה. הנה מה שמסרו לי: ״מוקדם יותר השבוע סגרנו מספר חשבונות עקב הפרת מדיניות. אנחנו לא מתירים הפצת הודעות זבל בפלטפורמה״.