יפה שאת כותבת על חנויות שמיועדות להורים לקטנטנים ולא ממש סופרות את הלקוחות שלהן״, כתבה אלי אמא אחת למייל בעקבות אחד הטורים האחרונים שכתבתי.
בטור ההוא, תרשו לי להזכיר, הצעתי להצביע ברגליים ולהפסיק לפקוד כל מקום שמתעלם מכך שהלקוח צריך לקבל תמורה מעבר למוצר שעליו הוא משלם. תמורה בדמות פינת החתלה, נגישות ראויה ועוד. ״אבל מה עם המוכרים? שכחת אותם?״, כתבה אותה אמא.
אז הנה, לא שכחתי. איך אפשר לשכוח כשהתזכורת היא יומיומית? השבוע נכנסתי לחנות בגדים ומדדתי כמה פריטים. את קריאות המחאה של הילדים שלי, המסכנים שנאלצו ללוות את אמא שלהם, קטע מרפוק של אחד מחבריהם, שהצטרף גם הוא אל התופת. ״יש לי פיפי״, הודיע. ״בוא נשאל את המוכרת הנחמדה איפה השירותים״, הצעתי לו. שאל. התשובה שלה הייתה: ״שלוש חנויות מכאן יש בית קפה. לכו לשם״.
״ואת, איפה את עושה פיפי?״, שאל אותה החבר החמוד. ״גם אני עושה שם״, ענתה. ״לא הבנתי״, הוא הקשה עליה. המוכרת, אולי בת 21, הסתכלה עליו בעיניים יפות ומשועממות ביותר, וענתה בנחרצות: ״כשאני צריכה, אני הולכת שלוש חנויות מכאן וזהו״. ״ואם את לבד?״, המשיך לשאול. ״אני מתאפקת״, אמרה. ״ואם ממש דחוף לך?״, שאל החמוד בעניין רב. ״אני סוגרת את החנות לכמה דקות״, היא סיכמה.
הסבלנות התחילה לאזול שם. ״מה זה, את עבד?״, הצטרף לשיח המשונה אחד הילדים שלי. ״אין לך זכויות בסיסיות?״. המוכרת כבר לא הייתה נחמדה. ״אני לא מבינה מה הבעיה שלכם״, אמרה. ״למה זה כל כך נורא בעיניכם?״.
ואני שמחתי. שמחתי כי היא אולי לא מבינה מה כל כך לא בסדר בעובדה שהיא לא יכולה לממש זכות בסיסית כמו לקחת הפסקה כמה פעמים שצריך ביום, בשביל להשתין, או לאכול, או לשתות כמו בן אדם. אבל דווקא ילדים בני 10 וחצי הצליחו להצביע בדיוק על הבעייתיות. בדיוק ברגעים שחשבתי על זה שהנה, עוד דור של עבדות גדל פה, בתוך התת־תנאים ששוק העבודה מכתיב לו, באו הקטנים־גדולים האלה ושאלו את השאלות החשובות.
אם ימשיכו להתעקש על הדברים החשובים, הם לעולם לא ישלחו קורות חיים וייעדו את עצמם למשרות שתרות אחר ״איש מכירות רעב״ או ״יחצן עם רעב בעיניים ורצון לטרוף את העולם״. הם מבינים מצוין שבשביל להיות אדם טוב יותר אתה צריך לכבד את עצמך. ואם לא תכבד את עצמך, גם הסביבה תסתכל עליך עקום ותשלול ממך, באופן אוטומטי, גם אם לא מדעת, את הזכויות הכי בסיסיות.
עיתונאי קטן שלי - יאיר ויץ (10.5)
אני ירושלמי, ולמרות זאת ממש אוהב ים. אין לנו ים, אז כל תחליף הוא טוב.
למשל, פארקי מים ושעשועים: הייתי בנחשונית ובגלל שאני בן, ועוד בן 10.5, אספר בקצרה שיש את מתחם עולם האגדות (שיש בו דוכנים כמו קליעה למטרה, קולנוע של שבעה ממדים וקעקועים). יש גם ג׳ימבורי ענק של שתי קומות עם אומגה, מגלשות, בריכת כדורים, תותחי כדורים וגם מסלולי קארטינג, אבל הכי אני אוהב את מגלשות האקסטרים ומגלשת הספירלה. באמפיתיאטרון של המקום יש מופעים וכדאי לבדוק מי מופיע ומתי. בסך הכל, מאוד כיף שם, אבל אני רוצה לשאול: המחיר הרגיל הוא מאוד גבוה. אם אני מסתכל באתר, אני מגלה שיש הנחות לכל מיני גופים וקבוצות ולמי שמזמין מראש דרך האתר. בשביל מה כל הסיבוך הזה? לא כדאי פשוט לקבוע מחיר נורמלי?
*פארק נחשונית בקיבוץ נחשונים, טלפון: 03-9386444, אתר: www.nachshonit.co.il. מחיר כרטיס: 106 שקלים.
ילד מגיל שנתיים חייב בכרטיס
פארק נחשונית. צילום: שי אלמוג
המלצת תרבות
שבוע הספר וחודש הקריאה כבר כאן. האקדמיה ללשון העברית מארחת במשכנה הצגה מקורית בשם ״דבר עברית!״ של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער (כתיבה: שירילי דשא). בהצגה הילדים פוגשים את סיפורו של אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, ומגלים איך מחדשים מילים, איך עמד בן יהודה באתגר ללמד את כולם לאהוב את השפה העברית, ובמקביל ערך את העיתון שלו, לימד שיעורי עברית, הקים את ועד הלשון וקיבץ את כל המילים העתיקות והחדשות בספר אחד, ״מילון הלשון העברית הישנה והחדשה מן התנ״ך ועד ימינו״. בסיום ההצגה יקבלו הילדים הפתעה ולאחר מכן יוזמנו לביקור מודרך בחדר העבודה של אליעזר בן יהודה, השוכן בבית האקדמיה ללשון.
*"דבר עברית!" - הצגה וסיור לילדים בכיתות א׳־ו', 10.6, בשעה 17:00 בבית האקדמיה ללשון עברית, גבעת רם, ירושלים. טלפון: 02-6493555. כרטיסים: ילד 20 שקלים, הורה מלווה 10 שקלים.
"דבר עברית!". צילום: יוסי צבקר