אני בת 30, נשואה פלוס אחד. אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי בקשר עם בעלי, אני חוששת מגירושים, אבל לא יודעת איך אפשר לחיות ככה. בעלי הוא אדם קשה מאוד, ואם לא עושים כרצונו הוא עושה "דווקא". הוא אטום ולא מתחשב ומשמש מודל גרוע לבננו. הוא גדל בבית שבו משרתים את הגבר, ועל פי הערכים הללו הוא מנסה לחיות. ניסיתי לפנות ללבו והתחננתי שישתנה, אבל דבר לא עזר. פנינו לטיפול זוגי, אבל אני חוששת שדבר לא יעזור. מה דעתך?
"נראה כי בעלך אכן מעתיק את המודל שהיה בבית ילדותו אל ביתו שלו. אני אישית מכירה זוגות רבים שניהלו מערכת יחסים נפלאה, ומרגע שהתחתנו היה שינוי אצל הבעל. תביני, זה קורה באופן לא מודע, בתחושה של בן זוגך, כך בעלים צריכים להתנהג ויש חלוקה ברורה בין תפקיד האישה ותפקיד הגבר בבית. אף על פי שפניתם לטיפול זוגי, אני לא צופה שבעלך ישתנה. אני חושבת שעלייך להפסיק לאבד את עצמך ובטח שלא לבקש ולהתחנן. כרגע עומדות בפנייך שתי אופציות: האופציה הראשונה היא פשוט להפסיק לצפות ולדעת שאת זו שתסדרי, תנקי ותטפלי בילד. אם את בוחרת לקבל את צורת החיים הזאת, תאפשרי לבעלך ללכת לעבודה בבוקר ולחזור כמה שיותר מאוחר. אם הסקס טוב ואתם יכולים לדבר ולצאת, ואם הוא נחמד גם בדברים אחרים, פשוט אל תבואי אליו בבקשות (כי לא תקבלי שיתוף פעולה) ותמשיכי לחיות בצורה כזו. אם תקבלי את המציאות כמו שהיא, אז תדעי מה את צפויה לקבל ממנו ואולי תסתפקי בזה. אם את לא מוכנה להסתפק בחיים כאלו ואת רוצה שותף מלא לחיים, אז תיפרדי מבעלך. את צריכה לחשוב אם את רוצה להמשיך לחיות באופן הזה ולקבל החלטה. גירושים זה דבר נורא ואיום אבל את צעירה ואת תוכלי לפתוח פרק חדש בחייך עם גבר שיהיה שותף אמיתי. כאמור לדעתי טיפול זוגי לא יעזור, במקרה הזה יכול להיות שדווקא סוג של הדרכה שלא תדבר על זוגיות אלא על טובת הילד תוכל לשפר את המצב".
אני אמא לשני ילדים בני 5 ו־9.5. בתי הבכורה היא ילדה מקסימה, טובת לב ורגישה, אבל היא מסתתרת תחת מעטפת של ילדה מאוד עקשנית וקשה. היא כל הזמן צועקת – בבית, בבית הספר, אצל הסבים והסבתות ואפילו בבילוי עם החברות שלה. היא תמיד פסימית וחסרת סבלנות, וכל דבר אצלה נעשה בעצבים, היא אפילו לא נעימה לי, כאמא שלה. אני חוששת לעתידה. מה עלי לעשות כדי לגרום לה לשנות את ההתנהגות הזאת?
"כדי לגרום לשינוי בדפוס ההתנהגות של בתך, עלייך להגיב להתנהגות שלה באופן שבו היא תלמד שלהתנהגות כזאת יש השלכות. אם אתם למשל הולכים לביקור אצל הסבים, רגע לפני שאתם יוצאים אליהם תגידי לה: 'אנחנו הולכים לסבתא, לפעמים כשאנחנו שם את צועקת, מתעקשת ועושה כל מיני דברים שנורא לא נעים לי לראות, ואני קצת מתביישת וחוששת שאולי יכעסו עלייך. כדי להתגבר על כך, אם נבוא לסבתא ואכן זה יקרה אני אקח אותך ושתינו נצא'. ברור שהיא לא תשנה את הסגנון שלה בגלל משפט אחד שאמרת לה, ולכן את ובן זוגך צריכים להיערך לכך שכשתגיעו לסבים היא בכל זאת תכעס ותצעק. חשוב שתקפידו לעמוד מאחורי המילים שלכם, ואכן תוציאו אותה אם היא מתפרצת וצועקת. תפעלו באופן הזה גם בסיטואציות אחרות – אם אתם הולכים לים, תגידו לה לפני הבילוי: 'אנחנו הולכים לים, לפעמים את משתוללת וכועסת וזה מקלקל לנו את כל האווירה והכיף, אם לא תצליחי להתאפק נחזיר אותך הביתה'. הדברים צריכים להיאמר עם כבוד אל הילדה, חשוב שתבהירו לה שאתם מחזירים אותה לא משום שהיא ילדה רעה אלא משום שההתנהגות שלה לא נעימה לכם ומקלקלת את האווירה. כשאתם חוזרים הביתה, אל תיתנו לה את ההרגשה שהיא בעונש ותתנהגו כרגיל. אם תעשו את זה בצורה של עונש היא תנסה להפגין כוח בחזרה. גם בבית תנהגי איתה באותו אופן ותגידי לה שברגע שהיא צועקת את פשוט מתרחקת ונכנסת לחדר אחר, כי את רוצה להימנע מלריב איתה. עלייך להפסיק להגיב להתנהגות שלה בדרך שבה היית מגיבה עד עכשיו, ולפעול בצורה שונה לחלוטין, כי סביר להניח שהתגובה שלך הזינה את ההתנהגות של הילדה. לגבי החברות, אני מציעה שבמישור החברתי לא תתערבי, היא תלמד איך היא אמורה להתנהג עם חברות בדרך הקשה. במקרה הזה תיתני לה ללמוד מהחיים ומהחברה".