מהחופש הגדול יישאר מטען כבד והילדים שלנו לא אשמים בזה

לפני כמה ימים דיברתי עם ד”ר יצחק קדמן, מנכ”ל המועצה לשלום הילד. השיחה נסובה סביב התחושה שאנחנו חברה רוויית אלימות, בדגש על בני נוער.

“זה לא נכון”, אמר לי קדמן. “זה בדיוק כמו הנטייה לדבר על החופש הגדול כעל עונש מתמשך להורים. אם היה נוחת פה חייזר, הוא היה בטוח שההורים פה לא אוהבים את הילדים שלהם”.

לרגע התקוממתי. במוח האחורי החלו לקנן בי מחשבות על האיש הזה, שאולי, כמו רבים אחרים, לא מבין איזו טרחה ואיזה כאב ראש מסב החופש הגדול להורים עובדים. אבל הקול הזה הושתק. יש סיכוי יותר מסביר שקדמן צודק.

הנה דוגמאות אחדות ליבול של הקיץ, כפי שהוא מוצג באינטרנט: סרטון של אמא שנמאס לה, והיא מצולמת כרוקרית שצורחת “שיגיע ספטמבר”, קריקטורה של ילדים עומדים בפתח בית הספר מצוידים בילקוטים עם הכיתוב: “מסכנה אמא, בטח היא תתגעגע אלינו כל כך” בזמן שאמא שלהם רוקדת בעליצות מאחורי גבם, אינספור פוסטים שמדברים על זה שאמא ואבא תשושים, מרוטי עצבים ורק מחכים שזה ייגמר, וכמובן, פתיחת כל שיחה כמעט במשפט: “למה את נשמעת ככה? הילדים משגעים אותך?”.

אני מסתכלת בטורי עבר שלי ומגלה שגם לי יש תרומה נכבדת. בטור אחד, בשלהי החופש הגדול, פרסמתי שאלון תחת הכותרת "בחן את עצמך: כך תדעו אם גם הילד שלכם לקה בחופשגדוליטיס", ובמילים מעודנות יותר: "כך תדעו אם גם הילד שלכם נהיה אהבל בגלל חשיפת יתר לחופש הגדול", בטור אחר הצגתי את שאלת השאלות: “חופש גדול למי בדיוק?”.

האם איבדתי את ההומור בגילי המופלג, או שפשוט נמאס לי מהחגיגה הזו שנערכת על חשבון הילדים שלנו? לא ברור. אנחנו יכולים להמשיך להגיד שגדל פה דור סקרן, מודע, מעורב וחשוף לכל תנודה בגלל ריבוי אמצעי התקשורת, ולהמשיך להתעלם מהעובדה שהמעורבות של הדור הזה חושפת אותו בדיוק למה שקדמן תיאר. 

כי אם אני הם, אני מסיקה מהאווירה הזו שהם לא רצויים. וזה, כמו שכולנו יודעים, לא כיף בכלל, כך שאני מבטיחה לעצמי לא להתלונן יותר.

מה שכן יישאר מהחופש הגדול הזה הוא מטען כבד, והילדים שלנו לא אשמים בזה. הרצח של התינוק עלי סעד דוואבשה ז”ל. הרצח של שירה בנקי ז”ל. גזר הדין והעונש המביש שהוטל על שלמה ונחמן טויטו, מציתי בית הספר הדו־לשוני בירושלים (פרקליטות המדינה הגישה לבית המשפט העליון ערעור על קלות עונשם של האחים שלמה ונחמן טויטו. סתירה מוזרה. אם המדינה חושבת כך, איך ייתכן שגזר הדין כזה?).

אם אנחנו באמת רוצים למחות (הגם שבדרך עצלה מאוד) ולהתלונן, יש מספיק על מה. הילדים שלנו לא צריכים לסבול. 

נוגה החמודה היא ילדה גאונה. בביקור האחרון שלה אצלנו אמא נתנה לה מתנה: ספר בשם “מציירים בכיף”, שמלמד איך אפשר לצייר דמויות ובעלי חיים. אמא ונוגה ישבו וציירו כל אחת מהן חיפושית משה רבנו (היצור עם השם הכי מצחיק בעולם. בעצם יש גם דוב נמלים, שזה מצחיק לא פחות). בהתחלה נוגה התרגזה כי היא חשבה שלא הולך לה, ואחר כך, כשאמא אמרה לה שממילא לא כל החיפושיות נראות אותו דבר בעולם, היא נרגעה והמשיכה לצייר. קו אחרי קו, עיגול אחרי עיגול. אפשר ללמוד לצייר צפרדע, חיפושית, קוף, שבלול, כלי רכב ואנשים (קוסם, שודד ים, גמד). בסוף נוגה הוסיפה גם זר בלונים, שמיים ושמש, כדי שלחיפושית לא יהיה משעמם. הספר המקסים מגיע עם ערכה שיש בה עיפרון, עפרונות צבעוניים ומחק. 

אין לי חיבה יתרה לבנקים. מצדי שלא יהיו בכלל בעולם הזה, אבל אם הם כבר כאן ואנחנו תקועים, לכל הפחות שיעשו מעשים טובים. גם זו תרבות, ויפה שנה אחת קודם לאמץ אותה. ביריד השנתי של בנק הפועלים מוצגות למכירה יצירות פרי עבודתם של ילדים, בני נוער ומבוגרים החברים בכ־33 עמותות מכל רחבי הארץ. כמו בשנים קודמות, כל ההכנסות יועברו לפעילות העמותות, וזו הזדמנות טובה לקנות ולהרוויח פעמיים – בלי ריבית ובלי נשך. בין העמותות המשתתפות: אנוש, החוט המשולש, קוקיות, עלם, בית איזי שפירא, בית הגלגלים, וראייטי, כלים שלובים, על"ה, ליליות, מג'מריה – ידיד, מיחא, צ'יימס ישראל, דרור, כפר עידוד, מכון הנגב רקמת המדבר, מרכז שיקומי רעות, אלו"ט ועוד.