בני בן ה־3.5 הוא ילד בוגר, ורבלי וחכם מאוד. לאחרונה הוא הפך להיות אובססיבי לכל מה שקשור לניקיון ובמיוחד ליובש. לדוגמה, אם הוא נרטב מטיפה אחת של מים, הוא מיד מבקש להחליף את החולצה ואת המכנסיים, למרות שאין שום סיבה לכך. מה עלי לעשות?
“קודם כל כדאי לברר מה קורה עם הילד, האם אחד מההורים הוא אובססיבי לניקיון? האם קורה שאחרי כל ארוחה אומרים לילד ‘תנגב את הידיים, תנגב את הפה, תשטוף את הידיים, תראה איך התלכלכת’ או שאולי לא אומרים לו כלום? בדרך כלל התופעה הזאת מתחילה כאשר קיים עיסוק מוגזם מדי סביב עניין הניקיון. התופעה הזאת מוכרת ואף מתרחשת אצל הרבה ילדים. היא מופיעה בדרך כלל בעקבות חששות, אולי הילד חושב שהוא מלוכלך מדי ואולי הוא פוחד שהלכלוך יוביל לתגובה מוגזמת מהסביבה, וכך המצב הולך ומקצין. אם הילד נרטב בטיפה של מים והוא רוצה להחליף את כל הבגדים, אז בהחלט אומרים לו ‘לא, אנחנו לא נחליף עכשיו בגדים כי זו רק נקודה קטנה מאוד של מים והיא תתייבש’. אם המסכן היסטרי ובלחץ, אפשר לחבק אותו ולא לדבר על זה יותר. להרים אותו על הידיים לחבק ולהחזיק לו את היד. אם החלטתם לא להחליף את הבגדים, אז חשוב מאוד לא להישבר עם ההחלטה משום שהילד מתלונן וצורח. אתם צריכים להיות נחושים ועקביים, כי אם מחליטים על דרך מסוימת, אתם אמורים לעמוד מאחוריה כל הזמן. ההבדל המהותי בין כניעה לבין ויתור הוא שכניעה מגיעה לאחר שהייתה לי בתחילה כוונה מסוימת ובסוף נשברתי, והתוצאה הפוכה. אמרתי ‘לא’ אבל בסוף נכנעתי לילד והוא קיבל את מה שרצה. וכאשר אנחנו נכנעים, הילדים מקבלים מסר ברור שממנו הם מבינים שכל מה שהם צריכים לעשות זה להתאמץ עוד קצת ולהמשיך לצרוח או לזרוק עוד חפץ כדי לקבל את מה שהם רוצים. מאידך, בוויתור מדובר במשהו אחר – כי ויתור הוא להחליט מראש. ברגע שהילד מבקש, אני מחליפה לו את הבגדים, זה אומנם לא נראה לי ואני לא אוהבת את זה, אבל אני מחליטה שלא להיכנס עמו לוויכוחים כי זה זמני וזה יעבור. הוויתור הוא ביני לבין עצמי בהחלטה ומבחירה”.
בני בן ה־6 סובל מהתקפי זעם מאוד חזקים. עד לפני כחצי שנה הם התבטאו בתלישת שיער ובדפיקת הראש בקיר, עד שאנחנו הפסקנו את זה על ידי ענישה, כי זה היה ממש מוגזם. כרגע התקפי הזעם מתבטאים בקשקוש על כל המחברת בכיתה או זריקת חפצים, מעין ‘שוברים את הכלים ולא משחקים’. אני אובדת עצות, כי העונשים כבר לא עובדים, ולפעמים אני ממש מתביישת. מה עלי לעשות?
“יש בילד שלך תסכול מאוד גדול כשמשהו לא עובד כמו שהוא רוצה. הוא מתוסכל ויש לו פיוז קצר, וזה יוצא בבת אחת באופן לא מרוסן. יש גם אנשים מבוגרים עם פיוז קצר, שמנסים להתאפק עד שהכל מתפוצץ להם, אבל אצלו זה מתפוצץ במיידי. כאשר הענשתם אותו, זה הצליח ועבד, כי אז הוא אמר לעצמו שהוא מפסיד מההתקפים האלו, אבל היום המצב הוא שונה וייתכן שיותר קשה לו לשלוט בעצמו. כאשר זה קורה לו עם חברים ובבית הספר, יכול להיות שהוא אפילו מתבייש בהתקפים האלה כי הוא מבין שקרה שם משהו רע (כאילו גר בתוכו איזשהו שד שיוצא ברגעים מסוימים), אבל קשה לו לעצור את עצמו. בנך צריך לרכוש מיומנויות של ריסון ואיפוק, והוא צריך עזרה של אנשי מקצוע. אנחנו רוצים ללמד אותו להתאפק ולעבוד על הכישורים החברתיים שלו, לשים דגש על נושאים כמו: מה זה עושה לאחרים כשאתה מתפוצץ? איך לפתור תחושה של תסכול נורא? כיצד להתמודד עם חוסר הצלחה? יש פה מקום של ריסון עצמי ושל ראיית האחר, ולכן הוא צריך עזרה מקצועית. אני מציעה לך לשלוח ציורים שלו מתקופות שונות למטפל מקצועי המתמחה בפיענוח ציורי ילדים, זה יכול לתת לך אבחון מדויק. באמצעות הציורים ניתן לראות את הילד עירום ועריה ולהבין מה מתחולל בתוכו ולשלוח אותו לטיפול המקצועי הנכון. כי צריך לעזור לו ללמוד ריסון עצמי וללמד אותו לא להגיע לקצה ולא לברוח לעצמו, כי הוא מאבד את עצמו ברגעים האלה. לכן הדרך הטובה ביותר לעזור לו בכך היא על ידי מעורבות של איש מקצוע”.
ערכה: אפרת קורמן