קרב במשקל כבד: כל הטיפים לדיאטה (כמעט) ללא תסכול וקושי

רוב האנשים שאנחנו פוגשות מתחילים דיאטה עם הרבה רצון טוב ולעתים אפילו בהתלהבות. הם מבקשים תפריטים והמלצות תזונתיות מסיבות שונות: חלקם רוצים לרדת במשקל, אחרים עושים זאת עקב מגבלות בריאותיות כמו סוכרת, צליאק או אלרגיה, ויש שמחזיקים בהעדפות אידיאולוגיות כמו צמחונות או טבעונות. אנחנו מתרשמות שגם אם בתחילת הדרך ברור שהתהליך אינו פשוט, עם הזמן מתברר כי מעבר ל"שליטה עצמית גבוהה" ול"רשימת המצרכים מהסופר שמשתנה", נדרש גם “מחיר חברתי". כבר בתחילת התהליך הם מביעים תסכול מכך שהדיאטה, בלי קשר לסיבותיה, פוגעת באינטראקציות עם הסובבים אותם בבית, בעבודה ובמקומות בילוי.

ואכן, אוכל הוא חלק משמעותי מההוויה שלנו, מהתרבות, מהמסורת, מהמשפחה. במקרים רבים אוכל מגדיר את המעמד, את המין, את הגזע ואת האמונה על ידי ייצורו, הכנתו וצריכתו. החיים שלנו מרוכזים סביב אוכל בלי שנשים לב: מה לקנות, מה וכמה לבשל או איך לבשל. מאמרים, טבלאות, תפריטים ומתכונים, ספרי בישול, תוכניות בישול בטלוויזיה, אתרים, בלוגים, סרטונים ברשת - המידע אינסופי.

האוכל מחבר אותנו לאנשים מיד לאחר הלידה. הדבר הראשון שלו התינוק זקוק לאחר שהחל לנשום עצמאית הוא מזון. זה הדבר החשוב ביותר שהאם נותנת לתינוקה, מגופה שלה. במרבית המקרים זהו המזון הטוב והבטוח ביותר לתינוק. בשלבים הראשונים של החיים ההורים מאכילים את הילדים, וכך המזון מהווה לא רק מקור לאנרגיה אלא גם מציאות של אהבה וביטחון.

הבעת אהבה באוכל מתבטאת גם בהמשך: תבשילים אהובים לילדים, סבתות שמבשלות לנכדים, ביטוי לאהבה בין בני זוג או ארוחה עם חברים, בבית ומחוץ לבית. פעמים רבות האוכל הוא החוט המקשר בין הורים לילדים, בין חברים ומכרים כשהקשר עמוק ורב־שנים, וגם כשהוא רק נוצר.

האוכל הוא הזדמנות לשיתוף ולנתינה והוא ביטוי להערכה ולאהבה. לא מפתיע לראות שארגונים ומוסדות רבים בוחרים להקדיש את יום הגיבוש של העובדים לסדנת בישול, שפרט לעבודת צוות, תורמת גם ארוחה משותפת בסופה.

אכילה היא פעילות וחוויה אוניברסליות המעוררות זיכרונות ורגשות. ביטוי לחדשנות וליצירתיות, וגם להרגלים קבועים. אימוץ דפוסים חדשים ושינויים בכל תחום הוא תהליך קשה, אך כיוון שאנחנו חייבים לאכול על מנת לשרוד, ואנחנו אוכלים כל יום ולאורך כל היום, הקושי מתעצם כשמדובר במזון.

זאת ועוד, אנחנו לא חיים בוואקום. לאלה המאמצים דיאטה חדשה היה יכול להיות קל יותר לחיות בסביבה שבה כל אחד אוכל בגפו או שכולם צורכים את אותו תפריט. במציאות שלנו, לרוב שתי האפשרויות אינן קיימות. במהלך השבוע אנחנו אוכלים פעמים רבות במחיצת אנשים - את ארוחת הצהריים בעבודה אוכלים בדרך כלל עם עמיתים, בסוף השבוע אוכלים ארוחות משפחתיות עם התבשילים האהובים או מבלים עם חברים בצפייה במשחק כדורגל, כשעל השולחן (בבית או בפאב) שפע של פיצוחים ובירות, אנו משתתפים באירועים שונים שבהם מגוון קינוחים - אלה הן רק דוגמאות למקום המרכזי שהאוכל ממלא ביומיום.

תקשיבו טוב

גורמים סביבתיים עשויים להשפיע על הכמות שאנחנו אוכלים יותר מאשר על הטעם של המזון ועל איכותו. 

מבחר וכמויות גדולות: באכילה חברתית לעתים המבחר של המנות גדול יותר, וקשה יותר לדבוק בדיאטה האישית.

זמן הארוחה: ארוחות בחברותה לרוב אורכות זמן רב יותר, כך שהאוכל מונח יותר זמן על השולחן. גם כאשר המנות אישיות, ובמיוחד כשהאוכל מונח על השולחן בקערות מרכזיות, לא פעם האכילה נעשית בהיסח הדעת וקשה יותר להיות קשובים לגופנו ולשים לב לתחושת השובע.

משדלי האכילה: בארוחות עם משפחה וחברים (לא רק באירועים אלא גם בארוחת ערב בבית או בארוחת הצהריים בעבודה) לרוב תהיה לפחות דמות אחת ש"דוחפת אוכל". הורים לילדים: “רק תגמרו את השניצל"; חברה לבן זוגה: “אתה חייב לאכול את העוגה הזאת, אין דבר טעים מזה"; מארח בגינת ביתו: “אף אחד לא יוצא מפה עד שאחרון הסטייקים לא חוסל".

“לא נעים לי": המתמודדים עם מגבלות קולינריות באירועים חברתיים עלולים למצוא את עצמם במצב של Lose־Lose. אם התפריט באירוע שבו הם משתתפים אינו מתחשב בדיאטה שלהם, הם עלולים לחוש תחושת החמצה, כי לא ימצאו דבר שיוכלו לאכול במסגרת המגבלות. במצב השני, שבו הסביבה מתאימה את התפריט של הכלל לפרט, תחושת התסכול נגרמת מהצורך של הכלל להקריב לטובת הפרט.

הנה כמה דוגמאות: סביבה תומכת, לפעמים באופן טוטלי, היא משפחה שמאמצת תפריט ללא גלוטן, משום שלאחד הילדים יש צליאק. או למשל בארוחה בביתם של חברים המגישים רק מנות טבעוניות כי אחת האורחות טבעונית.

כאמור, תחושה של החמצה מתוארת במשפט “כמה דברים הייתי רוצה לאכול, ואני לא יכולה - והסביבה רק מגבירה זאת עם מבחר גדול שמקשה לעמוד במטרת הדיאטה". לא פעם אנחנו שומעות שיש כאלה שמעדיפים לא להגיע לפיקניק שבו עושים “על האש", לא להשתתף בהרמת כוסית של חבר לעבודה לכבוד הולדת בתו, רק כדי לא להתפתות לתקרובת עתירת הקלוריות או למנוע מבוכה מהמארגן, שלא חשב על מזון שמתאים לסוכרתיים או לטבעונים.

מסע ארוך

לעומת זאת, יש כאלה שדווקא בחברה מצליחים יותר להקפיד, ובבית לבד מרגישים חופשיים לאכול דברים שאינם אמורים לאכול. מה אנחנו אומרות על זה?

• נכון, דיאטה היא תהליך קשה: מדובר במסע ארוך שיש בו עליות וירידות.

• לא להילחץ: אין לתת לדיאטה להשתלט על החיים. עם הזמן הדברים בדרך כלל מסתדרים. גם אלה שאוכל הוא חלק מפרנסתם, כמו בעלי מסעדות ושפים בעודף משקל, מצליחים להשיל ממשקלם.

• סבלנות והתמדה: זה לוקח זמן. לפעמים הרבה זמן. הרי חמישה ק"ג עודפים לא הצטברו בחודש, לכן אין לצפות להשיל אותם בתוך שבועיים. בוודאי כשעודף המשקל הוא של עשרות ק"ג. ככל שמתמידים, המשימה הופכת קלה יותר. מה שבעבר היה הקרבה אינו נתפס כך בהמשך. התנהלות נכונה עם האוכל הופכת להרגל קבוע ולכן היישום קל יותר.

• גם הצלחה חלקית היא הצלחה: בתחילת הדרך לא צריך לאמץ את כל השינויים ב־100% ואפילו לא ב־50%. פעמים רבות אנחנו נוטים להתמקד יותר במעידות ופחות בהצלחות. אפקטיבי יותר להתרכז בהצלחות.

• שיתוף: חברים קרובים ומשפחה לרוב ירצו לסייע בתהליך הדיאטה וישמחו לארח עם מנות מתאימות, לתת עידוד ועצות טובות. יחד עם זאת, יש שימצאו שהכרזה פומבית על דיאטה עלולה ליצור לחץ וציפיות מהסביבה.

• הנאה היא מעבר לאוכל: בבילוי קולינרי עם חברים, השתדלו ליהנות מהאווירה, מהחברה, מהשיחה ולא רק מהאוכל. כדאי לשים לב לתחושת השובע, כשהגוף מאותת, ולא להמשיך לאכול בכוח האינרציה עד שהקערה המרכזית מתרוקנת.

• אפשר לאכול קצת יותר: נסיבות חריגות, שבהן אוכלים קצת יותר, לא אמורות לשבור אותנו. צריך לדעת גם לשחרר, לא לשבור את הכלים ולוותר לגמרי בגלל ארוחה אחת או שתיים. מתקדמים הלאה.

• לאכול רק אוכל טעים או טעים מאוד: לא פעם אנחנו אוכלים אוכל לא טעים או לא מספיק טעים. בארוחות ארוכות עם חברים, הסיכוי שזה יקרה גדול יותר.

• התמודדות עם משדלים: אפשר לסרב בנימוס. אנחנו חוששים שנפגע במי שסירבנו להצעה שלו לאכול, אבל למעשה הוא לא בהכרח נפגע ואולי לא ייחס חשיבות לסירוב. וגם אם הוא התאכזב מהסירוב, אפילו לטעום, זה לא נורא, אכזבות הן חלק מהחיים. מוטב לאכזב אותו מאשר להתאכזב מכך שלא עמדנו במטרה שהצבנו לעצמנו. 

נאוה רוזנפלד ושלומית דיליאון, אבוקדוס - קידום בריאות [email protected]