שלום כרמית. רציתי לשאול אותך: הבת שלי בת ה־6 שאלה אותי מה זה בתולה. לא ידעתי מה לעשות. מה את מציעה?”
בחייו של כל הורה מגיע השלב שבו הוא נדרש לספר לילדיו איך הדברים עובדים באמת. מ”מהי הפלה מלכותית” (הניסוח במקור), דרך “איך באים ילדים לעולם” ועד “למה הבולבול עומד לי בבוקר”. באשר לסוגיית הרבייה, ילדים סקרנים מאוד אינם מסתפקים רק ב”איך”, אלא גם במתי זה קורה, איך אבא מעביר לאמא את החומר הסודי, האם זה כואב, האם זה טעים ועוד. זה השלב, אמא יקרה, שעלייך לנשום עמוק ולבצע פעולה פשוטה. אמרי לילדה או לילד (ומעתה אצמד ללשון נקבה מטעמי נוחות): “אני מאוד שמחה שפנית אלי. אני גם מאוד גאה שפנית אלי. את ילדה חכמה וסקרנית ששמה לב לפרטים. כל הכבוד לך. אבא ישמח לענות לך על כל השאלות”.
"היי, עכשיו מתחיל הרישום למשפחתונים ולגנים. איך אני יודעת אם מטפלת היא באמת טובה?"
הרשי לי לצטט אשת חינוך ותיקה: "תסתכלי על האפים ועל הנעליים של הילדים". ר"ל: אם יש מסלולי נזלת לא מנוגבת ושרוכים פרומים – יש מצב שיש פה צוות שלא לגמרי שם לב לפרטים הקטנים, ומכאן – גם לפרטים הגדולים. ובעניין ההבטחות הגדולות, אספר לך סיפור שסיפרו לי א' ובן זוגה: הם רשמו את בנם הבכור ל"משפחתון מוזיקלי" שא' הוקסמה ממנו. בן זוגה סמך על האינטואיציה החייתית הנשית שלה וויתר על שאלות מהותיות כמו מה זה אומר. זמן קצר לאחר מכן שיתפה א' בפנים מכורכמות: "הבטחות לחוד ומציאות לחוד. לא תאמינו מה זה 'מוזיקלי': יש קסילופון על הרצפה וערוץ 24 ברקע".
"לילד שלי יש הרבה חברים, ואנחנו שמחים שהוא מארח אותם. יש רק בעיה אחת: יש אמהות שנשארות אצלנו עם הילדים, ולי אין סבלנות לזה. מה עושים?"
זיהוי מראש, אחותי, זיהוי מראש. תני בהן סימנים: האמא הנתקעת בדרך כלל אינה מבינה איך ייתכן שבכל פעם שהיא מנופפת לשלום לאמהות אחרות, הן מפספסות אותה. היא הרי קראה להן בקולי קולות! כשהיא מגיעה עם הילד, היא נותנת לאחיו/אחותו להסתובב בחופשיות בבית המארח עם חיתול גדוש בכל טוב הארץ ומנעמיה. היא משתכנעת בקלות כשהמארחים אומרים לה שאין צורך שהילד שלה יסדר אחריו כי הם מתורגלים בהתמודדות עם סדום ועמורה, ומצטרפת רק לכוס קפה אבל מתיישבת כמו מסמר בלי ראש עד אחרי ארוחת הערב. אגב, היא משוכנעת שהעובדה שהילד שלה בכיין אש אכן מסייעת לו לפתח את הריאות.
"מתי להתחיל לדבר עם הילד כמו עם גדול?"
שאלה טובה. למה את מתכוונת כשאת כותבת "כמו גדול"? כי כששאלו את הרמב"ם מתי להתחיל לחנך ילד, הוא ענה: "20 שנה לפני שהוא נולד". לדבר ברהיטות אפשר כבר מהרחם. אנסח זאת כך: "אוצה אם אם?", "פויה איצפה, נתת לקטני מכה איצפה רעה רעה". הבנת? הילד לא אוצה אם אם. הוא רעב ורוצה לאכול, והרצפה מוסרת, בדיוק כמו בשיר על הקש ששבר את גב הגמל, שהיא לא התכוונה להרע. כך יצא.