שלום לך, האמא מבית הקפה. נכון, לימדו אותי שלא להסתכל בצלחות של אחרים, ויותר מזה, לעולם לא להעיר לאנשים. אבל אני מרדנית, מתחסדת וחטטנית כנראה, או לחלופין – אכפת לי. באמת אכפת לי. אז תרשי לי. ואם לא, גם בסדר.
זו אני, שישבה בשולחן ליד המשפחה שלך בזמן שחגגתם בת מצווה לילדה החמודה שאחזה בזר הבלונים החגיגי שהענקתם לה בהפתעה. זוכרת? כמה שמחה הייתה נסוכה לה על הפנים. ילדה חמודה. כי מה צריך הבנאדם יותר מחגיגה עם האנשים שהוא אוהב, עם אחיו הקטנים ועם המשפחה הקרובה? או, טוב ששאלתי. וזו לא השאלה היחידה שיש לי.
עוד מעט והקטנטונת שלך, זו שבעגלה, תלך לגן - ועם כל הילדים יחד היא תראה את ההצגה "החברים של יעל" ותשיר בגרון ניחר את הלהיט שרץ בכל גני הילדים – "הגוף שלי הוא רק שלי". את בוודאי תשירי איתה, כי הכי חשוב שהיא תדע מגיל צעיר מהי פרטיות ומהו כבוד הגוף – שלה ושל אחרים.
אז תגידי, למה נראה לך שכשהיא בת שנתיים, סביר לערטל אותה ליד עוד 30 איש זרים, להוריד לה את החיתול ליד כולם ולהחליף לה בפומבי? רק משום שאת מתעצלת לקום לפינת ההחתלה?
ובקשר לילד שלך, החמוד שלא הקשיב לך אף שקראת בשמו כמה פעמים. תגידי, שמת לב שכשהוא הקריא בהתרגשות את הברכה שכתב לאחותו, היית עסוקה בנייד שלך? שמת לב כמה פעמים הוא שלח אלייך מבט כדי לבחון את התגובות שלך וזכה לראות רק את פדחתך? סליחה שאני מתערבת, אבל מה היה כל כך דחוף? את מנתחת בשלט רחק מישהו בטיפול נמרץ? ממי את רוצה שהוא ילמד להקשיב, אם בדקות הספורות שהוא מדבר בהתרגשות אל אחותו את מתעלמת?
ועוד שאלה: בהנחה שלא היית בהקפאה עמוקה בעשור האחרון, למה נראה לך שסביר לעשן בבית קפה סגור, להוסיף חטא על פשע ולבקש מהילד שיודיע לך כשמישהו מהצוות מגיע? מה מצחיק בזה שאת הופכת אותו לשותף, ומה עבר לך בראש כשפתחת את כל חלונות בית הקפה כדי שלא נריח, בסביבתך, את הסיגריה שלך? אגב, שמת לב שהילדה שלך רעדה מקור בצינה הירושלמית?
"תקשיב כשאחותך מדברת", גערת בילד שלך כשהוצאת עליו עשן. "פעם בחיים חוגגים לה בת מצווה". אז הנה, מזו שלא התכוונה לצותת לך, אבל גמעה את הדברים שלך: אם פעם בחיים חוגגים בת מצווה לילדה שלך, כדאי, כך נדמה לי, שתהיי נוכחת. שתניחי לרגע את הסלולרי שלך בצד. שתפסיקי לתעד כל נפיחה שלך, ושתהיי, אשכרה תהיי, בתוך החגיגה ולא רק בתוך התיעוד שלה. את יודעת למה? כי תמונות אולי יישארו לה, אבל הזיכרונות יאפילו על התמונות. ובזיכרון הזה, אמא שלה לא באמת תהיה. היא נוכחת נפקדת.
דבר אחרון חביב, כי הנה הגעתן לגיל מצוות ומגיעה לכן מתנה: אבא שלי נוהג לספר לנו שפעם ניגש זוג אל הרמב"ם ושאל אותו מתי אפשר להתחיל לחנך ילד. הרמב"ם בכבודו ובעצמו חשב וחשב, ואז ענה: "20 שנה לפני שהוא נולד". בהצלחה לכולנו.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
אנשים מבוגרים לפעמים חושבים שילדים הם יצורים לא חכמים בכלל. אחרת, אני לא מצליח להבין את המהומה הזאת ואת הפרסומים שיש סביב הבמבה החדשה, שמגיעה הפעם לא בצורה של - נכון – במבה, אלא בעיגול. אני די אוהב במבה, כי בזכותה למדתי את המילה "נימוחַ" וגם כי תמיד מצחיק אותי שאמא אומרת שבגלל במבה היא יצאה מהצבא דבּה. דבר אחד אני לא מבין: כל הילדים בעולם, כולל סינים, אוהבים את זה כמו שזה. הבמבה הזאת, שמגיעה בצורת עיגול, כבר לא ממש נימוחה. אז למה לוותר על הנימוחות? אני בעצמי לא מאמין שכתבתי את המשפט המשונה הזה, אבל הנה, עובדה.
במבה עגולה של אסם.
מחיר מומלץ: 4־5 שקלים לאריזה של 80 גרם
המלצת תרבות
את הגרסה הראשונה של "המלך מתיא הראשון", שכתב יאנוש קורצ'אק, קיבלתי לידי מאמי. זה היה בהוצאת שטיבל־טברסקי, והספר שתורגם מפולנית, הגם שהיום נראה ארכאי, נגע ללבי מאוד. אחר כך הגיע התרגום היפהפה של אורלי אורלב, והיו עוד כמה. עכשיו תורו של יצחק בלפר, מי שהיה חניכו של קורצ'אק בבית היתומים. זה כמובן מוסיף נדבך משמעותי מאוד לסיפורו של מתיא, נסיך בן 10 המתייתם מהוריו והופך למלך. לאט ובזהירות הוא לומד כיצד לנהל את המדינה. הוא עושה "טעויות של מתחילים" עד שהוא מבין שיהיה עליו להסתייע באחרים להתמודד עם כל המשימות, ושלהיות מלך זה לא תענוג גדול כפי שכולם חושבים. קורצ'אק עצמו סבר שסיפורו של מתיא יסייע לקוראים הצעירים ללמוד משהו אמיתי ומשמעותי על חייהם שלהם, על בני אדם
