הבן שלי בן שבעה, חודשים ולפעמים נוח להניח לו אל מול מסך הטלוויזיה. אבל רגשות האשם חזקים. מה את ממליצה לעשות?
"על פי המחקרים, הטלוויזיה לא תורמת כלום להתפתחות לפני גיל 3. לא לשפה, לא ללמידה, לא להבנה. אבל הטלוויזיה היא שמרטף נהדר. יש משהו בצבעים, בתנועה ובמוזיקה, שלוכד את תשומת הלב של הילדים ומחזיק אותם בשקט. אני חושבת שבסביבות גיל חצי שנה לא אמורה להיות טלוויזיה. במעון כל גננת שומרת על חמישה ילדים, שתי גננות על עשרה ילדים, ושלוש על 16־17 ילדים, וזהו. בבית השתמשי בטלוויזיה לעת חירום. כשאת עייפה, כשאת גמורה, כשאת חייבת לעמוד ליד הגז במטבח, כשאת צריכה לשירותים וחוששת מהילד שכבר זוחל לכל מקום, כשאת חייבת להתקלח, אף שבדרך כלל בגילים האלה מתקלחים אחרי שהם ישנים. אל תיתני לילד לצפות יותר מעשר דקות עד רבע שעה. תני לו לצפות רק בפרקים קצרים בטלוויזיה, כ־12 דקות, וככה גם קל להפסיק לו את הצפייה בסוף הפרק".
הבן שלי, בן שנה וחודשיים, פורץ גבולות ומפרק לנו את הבית לאט־לאט. אנחנו שומרים עליו בעצמנו מאז נולד, ללא סיוע של שמרטפים למיניהם, ואנחנו כבר עייפים מאוד. הוא אוהב מאוד לאכול ואי אפשר לאכול לידו, כי כל דבר גם הוא רוצה. אז אנחנו לא אוכלים, וחוששים שהאוכל יהפוך אצלו להתניה של רגיעה. כשהוא רוצה משהו הוא צועק, לפעמים בצרחות אימים. איך אני יכולה לשים לו גבולות?
"זה גיל של גילויים חדשים ותובנות. הייתה לו שנה ללמוד אתכם, והוא כבר יודע מה מפעיל אתכם בכל מיני מצבים. הוא חכם, מפותח ובקרוב גם ידבר. האינטליגנציה שלו גבוהה, יכולת הלמידה שלו והסקת המסקנות מאוד גדולה כבר. הוא מתוסכל כשאתם אומרים לו 'לא' או לא עושים מה שהוא רוצה באותו רגע, וככל שאומרים לו יותר 'לא', כך הוא נעשה מתוסכל יותר, אז הוא מפעיל את כל הארסנל שעומד לרשותו. הוא צורח אוטומטית וספונטנית כי זו השפה שלו".
"הוא מגיב בהתאם ליכולות שלו. לשים גבול משמעו הגבלה. את קודם צריכה להגביל את עצמך. אם את לא רוצה שהוא ילמד שאוכל מרגיע, אל תתני לו אוכל כדי להרגיע אותו. הרגיעי אותו באמצעים אחרים, כמו לקיחה על הידיים, שטיפת פנים, להציע לו משחק. אם זה לא עוזר, דברי איתו, הסבירי לו שאת לא נותנת ולא מרשה. אם הוא צורח בסביבה של אנשים אחרים, פשוט קחי אותו משם, עוד לפני שמעירים לך. שימי בעצמך את הגבולות והתמודדי עם ההתנהגות שלו בצורות אחרות".
נערה בכיתה י"א מבקשת לעבור בית ספר משום שחבורת נערים מתנכלת לה והציונים שלה נמוכים. היא לא מוכנה ללכת לבית ספר אחר וקרוב - וחוזרת לאותו בית ספר כי יש הגבלות ברישום. איך אפשר לפתור את זה?
"אין פה שום התלבטות. אם הציונים שלה נמוכים וילדים מתנכלים לה, זה אומר גם שהדימוי העצמי שלה נמוך. היא לא אמורה לחזור לאותו בית ספר. היא בת 16 וחצי, מר לה, רע לה, למה היא הולכת לשם בכלל? מה את רוצה, שהיא תפגע בעצמה בסוף? היא צריכה בית ספר חדש שירים לה את הביטחון העצמי. זה גיל קשה. כדאי שתלך לבית ספר אחר, אפילו בעיר אחרת, אפילו שתלך לעבוד ותעשה בגרויות אחרי הצבא, הכל עדיף ממצב שבו היא תסבול. אולי היא בכלל לא מתאימה למערכת החינוך. אני מציעה לחפש לה בית ספר שהוא אפילו קצת רחוק מהבית, היא תיסע אליו באוטובוס ואולי ככה יהיה לה טוב יותר. וגם אם היא תעבור בכל שנה בית ספר, זה לא צריך לעניין אף אחד. גם לא איך היא השיגה את הבגרויות האלה".
אני אם חד־הורית לבת 12 וחצי ובן 9. בתקופה האחרונה יש לבני התפרצויות זעם. הוא כועס, מדבר לא יפה, משליך חפצים ורוצה להגיד את המילה האחרונה ולהיות הבוס בבית. המצב החברתי שלו טוב, הוא חי בסביבה עם עוד ילדים להורים יחידניים. כלפי חוץ הוא מקסים. מה יכול להיות הגורם לבעיה בבית?
"הוא גדל ומתבגר ויותר ער לכוחות וליכולות שלו ומתחיל להיות חוצפן כי זה נותן לו תחושה של כוח. זה קשור להתפתחות שלו או לבת־מצווה של אחותו הגדולה. הוא עושה את זה מולך כי את הדמות המרכזית בחייו, את שם כדי שהוא ימרוד בך. אני מציעה לעשות איתו הסכמים שמבוססים על משא ומתן, שמנוהל כמו בשוק. להתחיל ב'מחיר' נמוך ולהתפשר בסוף באמצע על פשרה הגיונית. הסכם נותן לו את ההרגשה שהולכים לקראתו ומכבדים אותו".
מתוך תכניתה של מיכל דליות, בכל שישי ב-10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"